מרכז טאוב: העלאת התשלומים על תרופות תגדיל את קופת האוצר ותפגע בחולים החלשים
הממשלה מבקשת להעלות את ההשתתפות העצמית על תרופות כדי לכסות גירעון של 1.4 מיליארד שקל, אך הכסף ככל הנראה יגיע לאוצר ולא למערכת הבריאות. כבר היום 6% מהישראלים מוותרים על תרופות בגלל המחיר, ובקרב בעלי הכנסה נמוכה השיעור כמעט כפול. החוקרים ממליצים על חלופות כמו ביטול תקרת דמי ביטוח הבריאות ומיסוי משקאות ממותקים
מחקר חדש של מרכז טאוב, שנכתב על ידי שלושה חוקרי מדיניות בריאות, מזהיר מפני השלכות מרחיקות לכת ושליליות של המהלך שמקדמת הממשלה בימים אלה - בדבר העלאת ההשתתפות העצמית לרכישת תרופות וטיפולים.
החלטת הממשלה מאוקטובר 2024 מבקשת להעלות את ההשתתפויות העצמיות בכדי "לאזן את מקורות המימון" של מערכת הבריאות, זאת בעקבות תוספת מיוחדת של 1.4 מיליארד שקל לתקציב בריאות הנפש והשיקום בשנים 2024–2025 שיצרה גירעון בתקציב משרד הבריאות. עם זאת, לפי דיונים פנימיים בין משרדי האוצר והבריאות, מסתמן שהכספים שייגבו מהציבור לא יוחזרו למערכת הבריאות – אלא ינותבו לאוצר המדינה לכיסוי הגירעון הכולל.
החוקרים מדגישים כי מעבר לפגיעה בבריאות ולכרסום השוויוניות במערכת - קיים חשש אמיתי שהמהלך לא יחזק את מערכת הבריאות כלל, אלא רק יסייע להפחית את הוצאות הממשלה: "מטרת המהלך היא להקטין את הוצאות הממשלה ולא לחזק את קופות החולים ואת מערכת הבריאות", טוענים חוקרי מרכז טאוב.
נזכיר כי לצד העלאת ההשתתפות לקבוצות מסוימות באוכלוסיה, נקבעו הנחות והטבות לאוכלוסיות מסוימות כדי להקל עליהן - אלא שהחוקרים טוענים כי האוצר לא פרסם אומדן פומבי של ההכנסה הצפויה מעדכון תשלומי ההשתתפות. החוקרים ערכו חישוב ממנו עולה כי בזמן שהמהלך הכולל יניב תוספת גבייה של מעל רבע מיליארד שקל בשנה, סך ההקלות המתוכננות לאוכלוסיות מיוחדות – הפחתת התקרה והרחקת יום האשפוז הסיעודי – שוות ערך לכ-34 מיליון שקל בלבד. קרי, התוספת הצפויה בהכנסות גדולה פי שמונה מהירידה הצפויה בהכנסות - בעקבות ההנחות המוגבלות לאוכלוסיות חלשות.
לדברי פרופ' גבי בן נון, פרופ' נדב דוידוביץ וד"ר ניר קידר, העלאת היקף ההשתתפות תכביד את הנטל על כלל האוכלוסייה באופן לא שוויוני ובעיקר על חולים ממעמד הביניים ומהשכבות החלשות שעלולים לוותר -לפחות חלקית - על הטיפול הרפואי ולפגוע בבריאותם. לדבריהם, גם משפחות עובדות שאינן זכאיות להנחות מיוחדות ירגישו בכיסן את ההתייקרות. במילים אחרות, כאשר התרופה מתייקרת – יותר חולים עלולים לבחור שלא לקחת אותה, בשל העלות.
המסקנות מבוססות על ממצאים ממחקרים קודמים: ניתוח הנתונים בכל העולם מצא עלייה של 11% בסיכוי לאי-התמדה בנטילת תרופות עקב דרישה להשתתפות עצמית גבוהה יותר. מחקר אחר תיעד ירידה בהיענות לטיפול בתרופות בקרב חולי סוכרת ואי-ספיקת לב בעקבות העלאת ההשתתפות העצמית. כלומר, ככל שהתשלומים הישירים במערכת גבוהים יותר, כך נפגעת הנגישות לשירותים רפואיים והמערכת מאבדת מאופייה השוויוני.
יתרה מכך, החוקרים מדגישים כי מדובר בכלי מימון רגרסיבי – כולם משלמים אותה השתתפות עבור התרופה, בלי תלות בהכנסתם - כך שהחלשים יחסית משלמים יותר - דבר שמחזק את אי השוויון בבריאות – תוך החרפה של בעיה מבנית קיימת. לפיכך, המומחים סבורים וממליצים למצוא דרכים אחרות להגדיל את המימון מבלי לפגוע בערך השוויוניות של המערכת.
עוד מזהירים בטאוב כי הצעד המוצע רק יגדיל את חלקו של המימון הפרטי במערכת הבריאות הישראלית – שגם כיום נחשב לאחד הגבוהים בקרב מדינות ה-OECD ובכך ירחיב עוד את אי-השוויון בנטל ההוצאה הבריאותית בין עניים לעשירים.
כאמור, החוקרים מזהירים כי בעוד שהציבור ישלם יותר, הכסף לא יוחזר למערכת הבריאות דבר שבניגוד לרוח החוק. זו אינה הפעם הראשונה – מזכירים החוקרים – שבה נעשה שימוש בכלים שקובע חוק ביטוח בריאות ממלכתי "שלא למטרות הקבועות בו", קרי, ככלי פיסקלי כללי במקום כחלק מחיזוק שירותי הבריאות. למשל, לפני כשנה הועלו דמי ביטוח הבריאות (מס בריאות) בטענה שיש לממן שירותים נוספים, אך המהלך לווה בהפחתת השתתפות המדינה בתקציב הסל – כך שהתוצאה הייתה בפועל העברת נטל תקציבי מהמדינה לציבור.
לפי המסמך, עוד לפני ההתייקרות המתוכננת, נתח לא מבוטל מהציבור כבר נמנע מצריכת שירותי בריאות חיוניים בגלל עלותם. בשנת 2024 כ-6% (בממוצע) מהישראלים ויתרו על תרופת מרשם או טיפול רפואי בגלל המחיר. למרות שמדובר על ירידה לעומת 9% ב-2009, שיעור זה בקרב בעלי הכנסה נמוכה עדיין גבוה כמעט פי שניים (סביב 12%). כלומר, העניים כבר כיום מוותרים יותר על טיפול רפואי עקב שיקולי כסף לעומת החזקים ביותר.
בקרב חולים כרוניים (נדרשים לרכוש תרופות באופן קבוע) - המהווים קבוצה חשופה במיוחד לפגיעה - שיעור הוויתור גם עומד על כ-6%. משמעות הדבר היא שחולים שסובלים, למשל מיתר לחץ דם, סוכרת או מחלות לב – אינם נוטלים את הטיפול המלא מכיוון שאין להם די כסף. המשמעות הרפואית עלולה להיות החמרה במצבם ועלויות גבוהות יותר על המערכת בעתיד (עקב סיבוכים ואשפוזים).
גם קשישים ירגישו היטב כל התייקרות נוספת: בסקר של מכון ברוקדייל מ-2023 עלה כי יותר מרבע (26%) מהקשישים בישראל העידו שהתשלומים עבור תרופות מהווים עבורם עול כלכלי "במידה רבה". נתון בולט נוסף הוא שבקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, שבה שיעורי העוני גבוהים יחסית, כ-18.3% דיווחו על ויתור על תרופת מרשם בשל מחירה – כפול מהשיעור הממוצע הארצי.
מכאן מסכמים החוקרים כי הדרישה להעלאת ההשתתפות העצמית משפיעה בעיקר על אוכלוסיות מוחלשות. במצב כזה, הפיתוי לדלג על תרופה "פחות דחופה" או לדחות טיפול גובר – במיוחד כשמדובר בהוצאה חוזרת מדי חודש.
החוקרים קוראים לאמץ חלופות אי שוויוניות פחות. בראש ובראשונה, ביטול תקרת דמי ביטוח הבריאות העומדת כיום על כ-50 אלף שקל בחודש; העלאת המס על סיגריות ומוצרי עישון; מיסוי משקאות ממותקים; והגדלת התקציב לבריאות שהוא מהנמוכים (ביחס לתוצר) בקרב המדינות המפותחות.
