מי מטפל במטפלים? האתגר שאחרי המלחמה
מאז 7 באוקטובר ישראל מתמודדת עם אדוות של המלחמה הארוכה בתולדותיה. היקף הפגיעה בגוף ובנפש, יחד עם השלכותיה על משפחות, קהילות ומקומות עבודה, ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות. אל מול המציאות הזו הולך ומתחדד משאב שחיוני לא פחות מתקציבים, מיטות אשפוז או תשתיות: האנשים שיודעים לטפל באנשים.
המספרים כבר ממחישים את גודל האתגר: לפי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, נכון ליולי 2026, כ־26,000 מפצועי ופצועות המלחמה מטופלים באגף השיקום במשרד הביטחון, וכ־65% מהם מתמודדים עם מצוקה נפשית או פוסט טראומה.
הביקוש לאנשי מקצוע בתחומי בריאות הנפש, השיקום והרווחה גדל במהירות. פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, אנשי סיעוד, מרפאים בעיסוק, מטפלים ומדריכי שיקום הפכו למשאב מבוקש, והארגונים מתחרים ביניהם על כל עובד מקצועי. אבל זו אינה רק תחרות על עובדים. זו נורת אזהרה למערכת כולה.
גם בנק ישראל הצביע השנה על כך שמערך בריאות הנפש הציבורי מתמודד עם תורים ארוכים, בין היתר בשל מחסור במטפלים והזמן הממושך שנדרש להכשרתם. הכשרת פסיכיאטר אורכת לפחות 12 שנים, הכשרת פסיכולוג מומחה לרוב כ-10 שנים, והכשרתו של עובד סוציאלי קליני נמשכת בדרך כלל בין שש לשמונה שנים.
ככל שהביקוש לטיפול גדל, כך גדל גם מחיר המחסור. אדם שממתין חודשים למענה עלול להידרדר במצבו, אך הפגיעה אינה נעצרת בו. מאחורי כל מטופל נמצאים לעיתים בן או בת זוג, ילדים, הורים או אחים. בני המשפחה הופכים למטפלים, מלווים ולעיתים למפרנסים יחידים. הם מתמודדים עם חרדה, עומס רגשי, אובדן הכנסה ושחיקה — ובמקרים רבים אינם מקבלים בעצמם את התמיכה שהם זקוקים לה.
לכן אי אפשר למדוד את הצורך רק במספר המטופלים, נדרש לנתח את מעגל הפגיעה כולו. המערכת כבר החלה להשתנות. משרדי הממשלה הרחיבו שירותים, הכשרות ומודלים טיפוליים, ובהם עבודה רב־מקצועית וריבוד של מענים. התפיסה הזו נכונה: לא כל אדם זקוק לאותו טיפול ולאותה עצימות. אבל לצד הרחבת המענים נדרשת פעולה מתואמת של כלל הגורמים — משרד הבריאות, משרד הביטחון, משרד הרווחה והביטחון החברתי, הביטוח הלאומי, קופות החולים, הרשויות המקומיות וגופי השיקום. גם המדינה עצמה כבר מכירה בצורך במענה משולב לנפגעי המלחמה, למשפחות השכולות ולשורדיה.
אלא שהממשלה לבדה לא תוכל לפתור את הבעיה. הפתרון מחייב שיתוף פעולה חסר תקדים בין כל מגזרי המשק: הממשלה והרשויות המקומיות, מערכת הבריאות, הרווחה והביטחון, האקדמיה, המגזר העסקי, קופות החולים, עמותות וארגוני החברה האזרחית. לכל אחד מהם יכולת אחרת — תקציב, ידע, תשתיות, כוח אדם, חדשנות או קשר ישיר לקהילה. החיבור ביניהם יכול לייצר פתרונות שלא ייווצרו ללא שיתוף פעולה רחב ומתואם.
האקדמיה צריכה להרחיב מסלולי הכשרה ולהתאים אותם לצורכי השטח. המעסיקים נדרשים ליצוק משמעות בעשייה ולהציע לא רק שכר, אלא גם מסלולי קריירה, התמחות, הדרכה וגמישות תעסוקתית.
המדינה צריכה להסיר חסמים מיותרים, לתמרץ הכשרה ועבודה בפריפריה ולבנות תחזית כוח אדם לשנים קדימה. המערכת כולה צריכה להשקיע בשימור העובדים ובמניעת שחיקה - משום שאי אפשר לבנות מערכת טיפול יציבה ללא טיפול שיטתי ורציף בחוסנם של האנשים שמטפלים באנשים.
זה גם המקום לשנות את התפיסה לגבי התחרות בין המעסיקים. תחרות שמעלה את ערך העובד היא דבר חיובי, אבל אם לא הגדלנו את מספר המטפלים בישראל ולא השקענו בחוסנם, לא נצליח לתת מענה למי שהכי זקוק לכך. לכן נדרשת עכשיו תכנית לאומית רב־שנתית לכוח האדם הטיפולי, השיקומי והחברתי. תכנית שתמפה את הצרכים הצפויים, תרחיב הכשרות, תפתח מסלולי קריירה, תשלב טכנולוגיה וחדשנות, תחזק את הפריפריה ותיתן מענה גם למטופל וגם למשפחתו.
זו אינה הוצאה נוספת שישראל צריכה לשאת בה, זו השקעה בחוסן הלאומי, בפריון, בתעסוקה ובחברה הישראלית כולה. המשאב החשוב והיקר ביותר בישראל הם האנשים שעושים אותה למה שהיא. כדי שתהיה כאן חברה צומחת ומשגשגת בטווח הארוך, מוטלת על כולנו האחריות לטפל בפצועים ובנפגעים של המלחמה, תוך פיתוח וטיפוח אנשי מקצוע מתאימים שיוכלו לטפל בהם, ובמשפחותיהם, גם מחר.
אורנה ברביבאי היא אלופה במיל', ראש אכ"א ושרת הכלכלה לשעבר, יועצת לקבוצת עמל ומעבר
