המבחן של חוק ההסדרים: האם המדינה מוכנה לשבור את מונופול האשראי לעסקים
שוק האשראי לעסקים קטנים ובינוניים הוא אחד ממנועי הצמיחה החשובים של הכלכלה הישראלית, אך גם אחד השווקים הריכוזיים והפחות תחרותיים שבה. זהו שוק שאמור להזין יזמות, חדשנות ותעסוקה – אך בפועל מתנהל במבנה שמגביל תחרות ופוגע בצמיחה. כיום, מרבית האשראי לעסקים קטנים ובינוניים בישראל ניתן על ידי המערכת הבנקאית, בעוד שהגופים החוץ־בנקאיים אחראים לפחות מ־5% בלבד מיתרות האשראי לעסקים. זאת, לעומת שיעור של כ־30% ואף למעלה מכך בארצות הברית ובבריטניה.
במציאות שבה הבנקים מחזיקים גם במקורות המימון הזולים ביותר וגם ברוב המכריע של המידע הפיננסי, נוצר ריכוז כוח חריג. התוצאה היא שליטה כמעט מוחלטת בשוק המימון העסקי, וכפועל יוצא – פגיעה בפריון, בחדשנות וביכולת של עסקים קטנים ובינוניים לממש את פוטנציאל הצמיחה שלהם. אין מדובר בכשל נקודתי, אלא בכשל מבני שמקרין על הכלכלה הישראלית כולה.
טיוטת חוק ההסדרים לשנת 2026 מבקשת להתמודד עם שני מוקדי הכשל המרכזיים הללו: עלות מקורות המימון ופערי המידע.
הוזלת מקורות המימון אמורה להיות פועל יוצא של הקמת “בנקים רזים”, באמצעות מתווה של רישוי בנקאי מדורג ופיקוח מותאם לפי גודל ומורכבות. הפיקוח המידתי נועד לעודד שחקנים, ובהם גופי מימון חוץ־בנקאיים, להפוך לבנקים – כאשר התמריץ המרכזי הוא היכולת לגייס פיקדונות מהציבור, ובכך להוזיל באופן משמעותי את מקורות המימון. לפי המתווה המוצע, הרגולטור מתכנן שתי רמות אסדרה חדשות שיתווספו לרמה הקיימת: עד 15 מיליארד ש״ח נכסים ועד 50 מיליארד ש״ח נכסים. לצידן מוצעות גם הקלות משלימות, ובהן אפשרות להעניק רק חלק מהשירותים הבנקאיים (אשראי ופיקדונות בלבד), דחייה בתחולת חוק הגבלת שכר הבכירים ומתן תקופות היערכות ממושכות.
אלא שהצלחת המהלך תלויה באופן היישום. כדי שהבנקים הקטנים אכן יהפכו לשחקנים תחרותיים, נדרשים שני תנאים מצטברים. הראשון הוא שמירה על הגמישות של הבנק הקטן – קרי, הימנעות מהחלה של מגבלות נוקשות, ובראשן מגבלות מינוף, שעלולות לרוקן את המודל מתוכנו, כפי שעולה גם מרמזים רגולטוריים קיימים. השני הוא יישום של ביטוח פיקדונות גורף, בדומה למקובל במדינות ה- OECD, ביטוח כזה הוא תנאי הכרחי ליכולת של בנק קטן לגייס פיקדונות מהציבור באופן תחרותי ויעיל. בהיעדרו, ייאלצו הבנקים הקטנים להשקיע משאבים ניכרים בהוצאות שיווק ובבניית אמון, זאת לצד עלויות הקמה גבוהות ממילא. התוצאה הצפויה במצב כזה היא בנק קטן לא גמיש, לא יעיל וללא יתרון ממשי במקורות המימון – ובמילים אחרות, הרעה של המצב הקיים.
הציר השני של הרפורמה נוגע לצמצום פערי המידע, באמצעות הקמת מאגר נתוני אשראי לעסקים. מטרת המאגר היא לייצר אחידות ולספק תמונה מלאה של חשיפות האשראי של העסק. בהיבט זה, ישראל נמצאת בפיגור משמעותי ביחס לארצות הברית ולאירופה – פיגור שהוא תולדה של העדפה היסטורית ליציבות על פני תחרות. דווקא על רקע זה, יש לברך על השאפתנות של המחוקק, המבקש להקים אחת מלשכות האשראי העסקיות המתקדמות באירופה, אשר תכלול, לפי הפרסומים הנוכחיים, גם נתונים מרשות המסים ומהמוסד לביטוח לאומי.
עם זאת, חשוב לומר ביושר: הקמת בנקים קטנים והקמת מאגר נתוני אשראי עסקי הם מהלכים מורכבים, עתירי רגולציה ויישום, שאינם צפויים להבשיל לפני שנת 2030. עד אז, נדרשים צעדים משלימים, מהירים ויעילים. הצעד הראשון, היעיל, הזול והמהיר ביותר שעומד כיום לרשות הרגולטור הוא מתן אפשרות לגופים חוץ־בנקאיים לגייס אג״ח בהיקף של עד 15 מיליארד ש״ח, גם אם המשמעות היא החלה של פיקוח יציבותי מותאם.
חוק ההסדרים מציב בפני מקבלי ההחלטות הזדמנות אמיתית לעבור מתיקונים נקודתיים לשינוי מבני. אשראי לעסקים קטנים ובינוניים אינו רק מוצר פיננסי, אלא תשתית כלכלית. אם המדינה אכן מוכנה לשבור את מונופול המימון והמידע, הרפורמה יכולה להפוך את שוק האשראי ממנגנון ריכוזי ושמרני למנוע צמיחה תחרותי ודינמי, שמשרת את העסקים – ואת הכלכלה הישראלית כולה.
הגר פרץ־דיין היא מנכ״לית משותפת באלטשולר שחם אשראי
