פרשנות
הדיקטטורה התקציבית הפכה לשיטה: הממשלה מתנהלת ללא שקיפות כלכלית
ח"כ אורית פרקש הכהן התחננה בוועדת הכספים לקבל מידע בסיסי על עלות חידוש הלחימה בעזה, אך לא הצליחה לקבל תשובות, כשיו"ר הוועדה משה גפני עשה הכל כדי להשתיק אותה. כך נראית המציאות החדשה: מיליארדי שקלים מתוקצבים ללא פיקוח, והציבור לא יודע לאן הולך הכסף שלו
המחזה שהתרחש היום בוועדת הכספים של הכנסת חשף אמת מרה: אף אחד לא יודע, או שאף אחד לא רוצה לגלות לציבור, כמה עולה חידוש הלחימה בעזה. ח"כ אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי) התחננה לקבל תשובה לשאלה זו, אפילו באופן כללי, מסגן הממונה על התקציבים והאחראי מטעם אוצר המדינה על תקציב הביטחון, עלי בינג. אלא שכל מה שהיא הצליחה לקבל היה שכל משרת מילואים עולה בין 700 ל-1,000 שקל ליום, ולגבי חימושים הם "לא יודעים" וזה "מסווג". ויש עוד נתון שפרקש הכהן הצליחה לחלץ מהפקידים: בעוד כמה שבועות בודדים הרזרבה שנקבעה בתקציב 2025 לבלת"מים ביטחוניים עלולה להיגמר.
גם המידע המועט שפרקש הכהן הצליחה להשיג הוא בגדר הישג, לאור העובדה שיו"ר הוועדה, משה גפני (יהדות התורה), עשה הכל כדי לטרפד, לשבש ולהשתיק את הדיון. היה ניכר כי הוא לא מעוניין לקיים את הדיון: הוא כל הזמן השתיק את פרקש הכהן, איים שיוציא אותה והכריז כי הוא "חייב" לסיים את הדיון. בסוף גפני הוציא אותה, פרקש הכהן "נשברה" וביקשה להישאר ובתמורה היא לא תפריע.
פרקש הכהן אפילו לא ביקשה לדעת מה מקורות המימון - שאלה שגם בה ראוי היה לדון במדינה מתוקנת, אך אצלנו היא "פוליטית"; הרי דיון כזה יעסוק בהכרח בצורך להעלות מסים ובקיצוצים נוספים - וזה לא טוב לממשלה הזו בימים אלו של קמפיין בחירות, זה לא טוב למנדטים. היא בסך הכול ביקשה לדעת כמה זה עולה.
לא מדובר באירוע בודד - זה מתחיל להיות דפוס קבוע. כבר שבוע ימים שכל העיתונות הכלכלית רודפת אחרי כל פרט שמסוגל להעניק מידע לגבי עוד שאלה תקציבית חיונית בימים אלו: מי מממן את הסיוע ההומניטרי לעזה. אפשרות אחת היא שאנחנו, אזרחי מדינת ישראל, מממנים את הסיוע. המשמעות של כך היא שכיבוש הרצועה כבר החל בפועל, באמצעות מימון מזון. אופציה נוספת, גרועה עוד יותר, היא שהכסף מגיע מקטאר. כן, 603 יום אחרי מחדל נתניהו - חוזרים לידי קטאר שתממן את העזתים.
ככה מתנהלים דיונים תקציביים בימינו אנו: כמו בדיקטטורה. הרי איך משתקף משטר דיקטטורי בזירה התקציבית? בראש ובראשונה, אין שקיפות: לציבור לא מגיע לדעת, למרות שהוא ה"משלם". כל הנתונים והמספרים בשליטה מוחלטת של הרשות המבצעת, והרשות המחוקקת (הכנסת) שאמורה לדרוש את המידע - רק משתיקה את הפרלמנטרים שדורשים אותו, כמו במקרה של גפני ופרקש הכהן.
המאפיין השני הוא היעדר תהליך פורמלי של קבלת החלטות: אין דיונים רציניים, לא בתוך האוצר ולא מחוצה לו. הדיונים שכן מתקיימים, כמו זה שראינו היום בכנסת, הם "סמליים". יש הצגה של כאילו "קיימנו דיון".
המאפיין השלישי הוא שאין תקציב מסודר, אין תכנון ארוך טווח, אין מדיניות עקבית או עוגנים תקציביים - כל אלו מגבילים את כוחו של השליט, שמחפש גמישות קיצונית שמשרתת את צרכיו הפוליטיים. הכל חייב להיות לפי רצונו של השליט: הכסף צריך להיות זמין כדי לקנות קולות בכל רגע נתון.
המאפיין הרביעי הוא החלשת מנגנוני הבקרה והפיקוח. היום ראינו איך החשוב מכולם - ועדת הכספים של הכנסת, ובעיקר העומד בראשה - מתייחס להוצאה של מיליארדים ומנסה להשתיק בכוח מי שמעז לשאול שאלות פשוטות בנדון. את התוצאה כולנו מכירים: ניהול תקציבי לא רציונלי וזינוק בפרמיית הסיכון. אף אחד לא יודע לאן הכסף הולך ובעיקר לאן הוא ילך, כמה יעלה תקציב הביטחון 2026, האם יש צורך בקיצוצים נוספים ובכמה, האם יש צורך בהעלאות מסים נוספות ובכמה. דבר אחד לא צריכים לשאול כי זה מיותר: מי ישלם על הנזק של ההתנהלות הכלכלית-תקציבית המופקרת של הממשלה הנוכחית?
