ניתוח
פרשת אפי נוה: בית המשפט פסק פיצויים, אך השאלות הקשות נותרו פתוחות
השופט אורן שוורץ חייב את הדס שטייף וגלי צה"ל לפצות את נוה ב־615 אלף שקל, אך פסק הדין מעורר שאלות על החסינות שהוענקה לשטייף, על ההחלטה שלא להעמיד את נוה לדין בפרשת "מין תמורת מינוי" ועל היחס הסלחני לבכירי התחנה
סיפור הפריצה לטלפונים הניידים של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר עו"ד אפי נוה פוצח אתמול בפסק דינו של השופט אורן שוורץ סגן נשיאת מחוזי-מרכז. פסק דינו המפורט, 92 עמודים, מנתח את התביעות שהגיש נוה נגד גלי צה"ל ובכיריה על הנזקים שנגרמו לו. התוצאות הן: התביעות נגד הכתבת הדס שטייף ונגד המדינה (גלי צה"ל) התקבלו, ואילו התביעות נגד בכירי התחנה רזי ברקאי, נורית קנטי ואיליאיל שחר נדחו. התביעה נגד מפקד גל"ץ דאז שמעון אלקבץ, תושב כפר עזה, נמחקה בהסכמה בגלל האסון שפקד אותו – בתו סיון נרצחה בטבח ה-7 באוקטובר. גלי צה"ל ושטייף חויבו לשלם לנוה, ביחד ולחוד, בתוספת הוצאות משפט, 615,000 שקל.
נוה היה שקוע עד צוואר במאבק גירושין קשה עם חני, ולביצה הזו נקלעו כתבת הפלילים הוותיקה שטייף, מקורבה החוקר הפרטי יולי רוזנברג ואוצר בלום של טלפונים ניידים שהותיר אפי בבית. חני החליטה להסתייע בהם במאבק הגירושין. השופט מתאר את הצטלבות האינטרסים במשולש הזה: "שטייף – העיתונאית החוקרת, שחרטה על דיגלה מאבק בשחיתות ובמנצלי המרות; יולי - החוקר הפרטי שהיה מהגורמים המרכזיים במחאת המתמחים נגד נוה; חני - הרעיה הנבגדת שביקשה לקבל מידע אשר יסייע לה בהליך הגירושין הקשה".
ואכן, הניידים אצרו מידע שעשוי היה להועיל לה, בעיקר תיעוד ניאופיו של נוה. יולי שפרץ מטעמה של שטייף לטלפונים עדכן את הכתבת בממצאיו: "התקשרתי להדס כי מה שראיתי שם הייתי צריך להתקשר לנאטו, היו שם ניאופים למכביר". אלא ששטייף לא ראתה רק את הצהוב שבתמונה. "אני מרגישה את כובד המשקל שמבחינתי זו פרשת ווטרגייט הישראלית", העידה. היא עבדה על תחקיר שעסק ביחסים שקיים נוה עם מתמחות, ולכן הסקס כאן הוא לא רק עניינם הפרטי של נוה והמעורבות. יש כאן ניצול יחסי מרות, הטרדות בלשכה, עניין ציבורי חשוב מאין כמוה. ואכן, הניידים האלה הסגירו גם את השופטת אתי כרייף ונסיבות מינויה בפרשה שנודעה כ"מין תמורת מינוי". והם סיפרו על עורכת דין שהייתה בקשרים אינטימיים עם נוה ובשביל לסדר לבעלה שיפוט. וגם היחסים עם שרת המשפטים דאז איילת שקד שנוה סייע לה לפקוד עורכי דין למפלגתה הבית היהודי. היטיב לתאר זאת בעדותו רזי ברקאי: "הייתי בהלם, פשוט בהלם, בעיניי יו"ר לשכת עו"ד הוא תפקיד כמו שיפוטי. פתאום התוודעתי לג'ורה שבה הוא נמצא. החומרים היו הופכי קרביים".
אלא שהדרך מהתכנים "הופכי הקרביים" לפרסום נבלמה בגלל דרך השגת החומר – עבירה פלילית של שטייף על חוק האזנת סתר, חוק המחשבים וחוק הגנת הפרטיות. מפקדיה ועורכיה של שטייף נוקו בפסק הדין מהידיעה על מקור החומרים. בנוסף, הם התייעצו עם עורכי דין בפרקליטות הצבאית ואף בפרקליטות המדינה שלא הבינו בתחילה את מלוא עוצמת האירוע. ובזמן הזה החומרים, למרות שלא פורסמו, החלו לזלוג ולדלוף.
נוה, חשוב לציין, היה כבר בתחילת דרכו מטה. אבל על המדף הציבורי היה רק סיפור גניבת הגבול בנתב"ג, עוד אחד מהנגזרות הנשיות במסכת בגידותיו המפוארת של נוה. המטרה היתה להסתיר את יציאתה עמו לחו"ל של אחת המאהבות, בר כץ. עדיין לא סיפור שמתקרב לכרייף, אבל הזוי לכשעצמו ככל שניתן לייחס לראש לשכת עורכי הדין הברחת גבול באמצעות היצמדות לגבה של הגברת שעוברת את השער עם האישור שעל שמו.
ונחזור לסיפורנו, ולסיפור הגדול שהשופט שוורץ מרפרף סביבו - איך לא הועמדו לדין פלילי, לא נוה על "מין תמורת מינוי" ולא שטייף על העבירות החמורות שעברה בדרכה לחומרים. לגבי נוה מזכיר השופט שני שיקולים: "ההחלטה התבססה על קושי ראייתי להוכיח שמערכת היחסים האינטימית קוימה במטרה שנוה יפעל למינויה של כרייף לשיפוט, וכן בשל סוגיית ההגינות הקשורה לאופן השגת הראיות, שהופקו תוך פגיעה קשה בפרטיותו של נוה". והיה שיקול נוסף שאפילו האפיל על שניים אלה – האיום של נוה להצעיד לדוכן העדים מעורבים נוספים במינוי שופטים, ביניהם נשיאי ושופטי עליון. לנוה, ידעו כולם, יש את היכולת לגרור אתו למטה את מי שצריך, אם יצטרך. וראינו את ההקלטה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מכנה את ניצן "המאניאק שלא מחליט בתיק שלי".
גם שטייף זכתה בחסינות לאחר שפנתה, בתבונה רבה ל"מניאק" הזה שנוא נפשם של נוה ומנדלבליט, פרקליט המדינה שי ניצן, וסיפרה לו על החומרים המטלטלים בעניינו של נוה שנמצאים בידיה. "בסופו של יום", כותב השופט שוורץ, "שיקולים של טובת הציבור ומיצוי החקירה בפרשת 'מין תמורת מינוי' הוליכו את גורמי החקירה והפרקליטות ליתן לה חסינות מפני הליך פלילי (בדומה ל"עד מדינה"). לטעמי, השופט שגה בהמשלת שטייף לעד מדינה וזוהי טעות. עד מדינה הוא עבריין שולי, וכאן מקבלת את החסינות העבריינית העיקרית ובלי עסקת ניקיון ושאר התנאים החוזיים שמתלווים להסכם עד מדינה.
גם ביחסו לבכירי גלי צה"ל נוקט השופט יד רכה. בעיקר, בעצימת העין אל מול התעלמותם ממקור החומר – תמלילים, מסמכים, תמונות. הם לא ניסו לחקור ברצינות את מקורות החומר ולא הקשו על שטייף כדי להבין איך הגיעו החומרים לידיה. הסוגייה כאן דומה ל"פירות העץ המורעל" מהמשפט הפלילי - עד כמה ראיות שהושגו שלא כדין הן קבילות במשפט. הדוקטרינה הזו שמעמדה נחלש בשנים האחרונות מאפשרת לרשויות האכיפה מרחב גדול יותר לביצוע פעולות חקירה שלא כדין. אולי בהשראת רוח זו, דחה השופט את התביעות נגד בכירי גלי צה"ל והסתפק בחיוב התחנה. ואולי תרמה לכך גם הסלידה מנוה ומעלליו. סלידה שרבים הצטרפו אליה.
בסוף הסיפור הוא נוה נגד שטייף. ראש בראש, דו קרב בצהרי היום. מלבד 450,000 השקלים ששטייף והתחנה חויבו בהם, תשלם שטייף 90 אלף שקל הוצאות ועוד 25 אלף פיצוי לשון הרע על שכינתה את נוה "תולעת אשפה" בפייסבוק וזאת לאחר שהשופט עצמו הצביע, ובצדק, על "החשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כ'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן". והוא גם ידע לאבחן את הלגיטימיות של התמריץ העיתונאי בסיפור הזה: "המידע שהובא לפתחם של הנתבעים ופורסם על ידם הצביע לכאורה על השפעה רעה ומושחתת על הוועדה למינוי שופטים ועל פגיעה בטוהר המידות הקשור לתהליכי מינוי שופטים במדינת ישראל. במצב דברים זה, קמה לנתבעים חובה מקצועית ומוסרית ראשונה במעלה כעיתונאים וכאנשי תקשורת מקצועיים לפעול לחשיפת המעשים".
