דעה
לא מספיק לטפל במילואימניק. צריך לטפל גם בבית
בתקופה האחרונה אנחנו רואים עוד ועוד מקרים של אנשי מילואים ששמים קץ לחייהם; לא מעט בתים שבהם המלחמה לא הסתיימה כשהמדים ירדו; משפחות שנשארו להתמודד עם השאלה שאף אחד לא יכול באמת לענות עליה: איך הגענו לרגע הזה?
אנחנו מדברים הרבה, ובצדק, על בריאות הנפש של חיילי המילואים - על הטראומה, על השחיקה, על הקושי לחזור מהמלחמה הביתה. אבל בתוך השיח הזה יש מקום אחד שכמעט לא מדברים עליו: הבית. כי כשמילואימניק נשבר, ברוב המקרים הסדקים לא מתחילים ברגע שבו מתרחש האסון - הם יכולים להופיע הרבה קודם.
בת הזוג רואה שהוא לא ישן, שהיא כבר לא מצליחה לדבר איתו כמו פעם; שהוא מתפרץ, מתרחק, נסגר בתוך עצמו או פשוט נמצא בבית אבל לא באמת שם. הילדים מרגישים שמשהו השתנה. הם אולי לא יודעים לקרוא לזה מצוקה נפשית, אבל הם מזהים את השתיקות, את העצבים, את החרדה ואת הפחד מהצו הבא. והיא עצמה? היא ממשיכה להחזיק את הבית.
במשך כמעט שלוש שנים, עשרות אלפי משפחות חיות במחזוריות בלתי אפשרית: תיק מוכן ליד הדלת, צו נוסף, הקפצה, אבא שלא מגיע לארוחת הערב, לילה שבו אמא מסבירה לילדים שהוא יחזור גם כשהיא בעצמה לא יודעת מתי.
ואז הוא חוזר. ולפעמים החזרה הביתה היא לא באמת חזרה. המעבר מהחזית לבית מורכב. גם עבורו, וגם עבור מי שמחכים לו בבית. אחרי תקופות ארוכות של שירות, המשפחה צריכה לא רק "לקבל אותו בחזרה", אלא להתמודד עם השינויים שהוא מביא איתו: חרדה, ריחוק, עצבנות, קשיי שינה, קושי בתפקוד ולעיתים גם תחושה שהאדם שחזר הוא לא בדיוק אותו אדם שיצא.
וכאן נמצאת בעיניי אחת ההחמצות הגדולות של המענה הנפשי למילואימניקים בישראל: אנחנו מחכים שהאדם יגיד שהוא במצוקה, אבל לפעמים האדם במצוקה הוא האחרון שיבקש עזרה. ובינתיים, המשפחה חיה בתוך המצוקה הזאת יחד איתו. ולכן צריך מרכזי חוסן ייעודיים ונגישים למשפחות המילואים. לא רק מרפאות שאליהן מגיעים אחרי שהמצב הידרדר, ולא רק טיפול שהמילואימניק צריך ליזום בעצמו. מקום שבו בת זוג יכולה להגיד: "משהו השתנה אצלנו בבית", ולקבל מענה בעצמה -לא רק הנחיות איך לעזור לו; מקום שבו ילד שמתקשה מאז שאבא חזר יכול לקבל טיפול; מקום שבו זוג שנשחק בין צווי מילואים, חרדה, ריחוק וחוסר ודאות יכול לקבל עזרה לפני שהקשר מתפרק; מקום שבו המשפחה עצמה מקבלת הכרה כמי שנושאת את מחיר המלחמה ולא כמי שאמורה לשאת גם את האחריות לשיקום.
כי בת הזוג לא יכולה להיות המטפלת שלו, הילדים לא יכולים להיות מערכת ההתרעה - והמשפחה לא יכולה להיות שירותי בריאות הנפש של המילואימניק. האחריות לזהות מצוקה, להציע עזרה ולהנגיש טיפול לא יכולה ליפול על המשפחה - היא חייבת להיות אחריות של המערכת.
המקרים הקשים של הזמן האחרון צריכים לגרום לנו לעצור ולשאול לא רק מה קרה לאותם אנשים, אלא גם מה קרה סביבם לפני שהגיע הרגע האחרון. לא כדי לחפש אשמים, כדי להבין איפה המערכת יכולה הייתה להיות שם קודם.
מניעה אינה מתחילה רק כשאדם אומר שהוא לא יכול עוד. מניעה מתחילה הרבה לפני כן, כשהחזרה מהמלחמה הופכת לקשה, כשהבית מתחיל להישחק, כשילד מתקשה, כשבת זוג כבר לא מצליחה להחזיק הכול, וכשאדם שחזר מהמלחמה מתקשה לחזור לחיים. שם צריכה להיות מערכת, לא רק ברגע החירום.
אנחנו רגילים לדבר על לוחמים שסוחבים זה את זה מתחת לאלונקה. אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, הגיע הזמן לשאול שאלה נוספת: מי סוחב את המשפחות? כי אם אנחנו רוצים לשמור על המילואימניקים שלנו, אנחנו לא יכולים לטפל רק באדם שנשלח למלחמה - אנחנו חייבים לשמור גם על הבית שאליו הוא חוזר, לפני שהסדקים הופכים לשבר.
רותם שמלה היא ראש תחום רגשי בפורום נשות המילואימניקים
