כיבוי שריפות במקום מדיניות: הצ׳אנס האחרון לפיתוח בר קיימה
השריפה שפרצה בשבוע שעבר בצפון ישראל לא הייתה רק תזכורת כואבת לעליית הסיכון האקלימי בישראל. היא שימשה תמרור אזהרה קולני: בעוד הלהבות כילו יערות, בתים ותקציבים – מדינת ישראל ממשיכה לחמוק מאימוץ אסטרטגיה לאומית ארוכת טווח להתמודדות עם אתגרים גלובלים. מחדל זה אינו מפתיע.
דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם השבוע בנוגע למוכנות הממשלה להטמעת היעדים לפיתוח בר קיימה (SDGs) בעבודתה, שב ומצביע על ליקויים עמוקים: היעדר מדידה אפקטיבית, חוסר תכלול בין משרדי, והתעלמות שיטתית מחשיבה ארוכת טווח – כולם סימנים של מדיניות מגיבה ולא מונעת, נשרכת ולא מובילה.
דו"ח אקלימטק של רשות החדשנות ו-PLANETech לשנת 2024 שהתפרסם בתחילת השבוע משקף את ממצאי הביקורת עם נתונים מדאיגים לפיהם: חלה ירידה של חדה במספר חברות הסטארט-אפ החדשות בישראל בתחום האקלימטק. לפי הדו"ח, רק 49 חברות הוקמו מאז אמצע 2023 – ירידה משמעותית לעומת שנים קודמות, וזאת דווקא כאשר הצורך בפתרונות חדשניים בתחום האנרגיה, המים, החקלאות והתחבורה בוערים מאי פעם. כיצד ייתכן שבמדינה הנחשבת למעצמת חדשנות, דווקא התחום שבו נדרשות בדחיפות פריצות דרך מיידית – קופא?
התשובה היא שכאשר אין יעדים לאומיים אסטרטגים מגובשים לפיתוח בראייה ארוכת טווח, וכשאין פלטפורמת מדידה אחידה – אין גם תמריץ ציבורי, עסקי או מוסדי להפנות השקעות וסיכונים לכיוונים ארוכי טווח.
הבעיה איננה היעדר משאבים – אלא היעדר סדר עדיפויות.
השקעה נכונה מתחילה במדידה
אחת הקביעות המרכזיות בדו"ח רשות החדשנות היא כי "אי אפשר לנהל את מה שלא ניתן למדוד". בהיעדר מנגנון תמחור סיכונים סביבתיים (risk-adjusted externality pricing), או מערכת לאומית למדידת אימפקט חיובי או שלילי כגון: השפעה פחמנית וצמצומה – המדינה אינה יכולה לייעל את השקעותיה. יתרה מכך, חברות הביטוח, הפנסיה והפיננסים הפרטיים נשארים ללא כלי אמין להערכת סיכונים ארוכי טווח – ובכך מתקשים לעמוד בחובת הנאמנות הפידוציארית (fiduciary duty) כלפי החוסכים.
לעומת זאת, שילוב יעדי SDG באופן רשמי במסמכי התכנון האסטרטגי הממשלתיים, ובתוך התוכניות הלאומיות האסטרטגיות המתהוות בימים אלו ממש כגון: התוכנית הלאומית לביטחון המזון, התוכניות האסטרטגיות לשיקום תקומה והצפון ושאר פעילויות והחלטות הממשלה המצריכים ראייה ארוכת טווח – יאפשר לבצע ניתוח עלות-תועלת מעמיק, להשוות חלופות השקעה על בסיס תרומתן לקיימות, וליצור מנופי צמיחה והשקעה ציבוריים חכמים (smart blended finance) שמושכים הון פרטי ואימפקטי.
"אומת הסטארט-אפ" חייבת לחדש גם במדיניות
ישראל מתגאה בתואר "אומת הסטארט-אפ", אך השקעות בתחום האימפקט מעידים על סימני עייפות. דו״ח האקלימטק של רשות החדשנות הצביע על ירידה של 39% בהשקעות בתחום האקלימטק. מדוע דווקא בתחום האקלימטק המהווה את אחד ממנועי הצמיחה העולמיים הבולטים לעשור הקרוב (עם תחזית של כ-4.3 טריליון דולר עד 2030), ישראל מדשדשת מאחור? באירופה ובאסיה מושקעים סכומי עתק בתמיכה ישירה בטכנולוגיות להפחתת פליטות, אגירת אנרגיה, בנייה ירוקה ותחבורה חשמלית. אצלנו – שריפות מתנהלות במקביל לדיוני ממשלה שאינם כוללים את מפת הסיכונים האקלימיים.
האם זה באמת מפתיע שכמות החברות החדשות וההשקעות בתחום אינה גדלים?
הפתרון: איגום משאבים ותכנון בין-מגזרי
התשובה אינה טמונה בתוספת תקציבית בלבד. מדינת ישראל זקוקה למנגנון תכלול רגולטורי שיאחד בין המגזר הציבורי, האקדמיה, ההון העסקי והחברה האזרחית. רק מודל אינטגרטיבי – שממפה את האתגרים הגלובלים בתחומי הסביבה, החברה והכלכלה, מנגיש את נתוני האימפקט, מקצה מענקים והשקעת ומוביל רגולציה תומכת – יוכל לאפשר את הגדלת ההשקעות בתחומים החיוניים באמת.
יתרה מכך, יש לאמץ מנגנונים כמו חשבונאות אימפקט (Impact Accounting) והצמדה של אג״חים ייעודים לתשואה ריאלית (של לפחות 5% ריאלית בתיקי השקעה פנסיוניים לטווח ארוך של 40 שנה), כדי לאפשר ניהול נכון של משאבי הטבע, ההון האנושי וההון הפיננסי של הדורות הבאים.
אפשר גם אחרת – וישראל מסוגלת
יש מדינות שזקוקות לעשור או שניים כדי ליישם תפיסה זו. אך לישראל – עם הרוח היזמית, כוחה הטכנולוגי, והקשרים הבין-מגזריים שכבר קיימים – יש יכולת להוביל מהלך כזה בתוך פחות מחמש שנים. הכל תלוי בשאלה אחת: האם נמשיך לכבות שריפות – או שנתחיל סוף סוף לכונן תשתית כלכלית מדינית-סביבתית-חברתית לישראל שתחזיק עד 2050? השריפה האחרונה – כמו הדו"חות האחרונים – אינם מקריים. הם תוצאה של מדיניות שעדיין אינה מבינה: קיימות היא לא טרנד. היא ביטוח לאומי לדורות.
פרופ' כהנא הוא מייסד SDG ישראל. יעל איפרגן גיני היא מנכ"לית SDG ישראל
