פרשנות
4 ההימורים של נתניהו: כך הוא מתכנן להיחלץ מקטארגייט
בין הכחשה, תביעות השתקה וטראמפ - ראש הממשלה בונה על חילוץ משפטי ופוליטי מפרשה שמסרבת לרדת מסדר היום
1. לארבע ישועות מייחל נתניהו בפרשת קטארגייט.
הראשונה, שלא יימצא סעיף אישום פלילי חמור כמו בגידה, שבאמצעותו ניתן יהיה למסגר את התנהגותם הנפשעת והבוגדנית של בכירי לשכתו שמומנו בידי מממנת החמאס. אולי בגלל שקטאר לא מוגדרת כמדינת אויב או פיתול משפטי דומה.
השניה, שתתקבל עמדתו שלא ידע. עמדה שמוכרת היטב משאר פרשותיו כנתיב החילוץ האולטימטיבי. כמו בסיפור הצוללות: אם ידע ששני דודניו מרוויחים מטיסנקרופ – הוא מושחת; אם לא ידע – טיפש. שתי האופציות גרועות, אבל הטיפשות פחות.
השלישית, שבע תביעות דיבה-השתקה שיגר נתניהו נגד כל מי שהעלה את האפשרות שכסף קטארי זלג גם לחשבונותיו שלו. באמצעותן הוא מקווה לצנן את השיח הזה שעדיין מבעבע בכתבי ההגנה של הנתבעים, אך התקשורת נמנעת ממנו.
הרביעית היא טראמפ. נשיא ארה״ב הוא חבר טוב במיוחד של הקטארים. טראמפ אמור לרכך עבור נתניהו את היחס לקטאר שכבר עברה מ״מדינת אויב״ ל״מדינה מורכבת״, ועכשיו היא פקטור חשוב בתכניות ההמשך שנוגעות לעזה. אם לנתניהו אין בעיה להזמין את טראמפ להתערב בענייני החנינה שלו, אז לא תהיה לו בעיה להשיג באמצעותו גם ״חנינה״ לקטאר.
הדמעות היו אמיתיות, ההכאה על חטא הייתה אותנטית, אבל הן גם נועדו לשרת את קו ההגנה המשפטי שלו: לא באמת ידעתי שהכסף מקורו בקטאר
2. אלא שבכל אלה אין כדי לטשטש את עובדות הבסיס. אנשי לשכתו של נתניהו מומנו בזמן מלחמה בידי מממנת החמאס שטבח בנו, ופעלו לטובת קטאר, בין היתר תוך סיכון היחסים עם מצרים, המדינה הערבית החשובה ביותר לאינטרס הישראלי. ספק עד כמה חוקרי הפרשה נעולים על סעיף האישום, אבל נדמה שהם חוששים לעלות קומה ולבחון ברצינות את מעורבותו של נתניהו. בכל מקרה, גם אם המיצוי הפלילי לא יבשיל לחומרה המתבקשת – הרי שעצם המעשה לא מוטל בספק מכל בחינה אחרת – ביטחונית, מוסרית, ערכית - שנפתלי בנט מיסגר כ״בגידה״. לא כל בגידה היא פלילית, ועדיין היא מהגרועות שבפשעים האנושיים.
בנט יצא עם ההאשמה הזו כמה שעות לפני הראיון המטלטל של אלי פלדשטיין עם עמרי אסנהיים בכאן 11. שני לקחים מיידיים מהאירוע. ראשית, קיבלנו עוד תזכורת לחשיבות השידור הציבורי שממשלת נתניהו מבקשת לחסל. שנית, נתניהו קיבל עוד תזכורת לפוזיציה שמקורב/מעורב עלול להגיע אליה אם הוא לא מיוצג בידי עו״ד עמית חדד. פלדשטיין, בחלקו הראשון מתוך שלושה של הריאיון, הטיל כמה פצצות: משימת הסרת האחריות שהוטלה עליו, האזהרה המוקדמת על החקירה הצפויה שקיבל מראש לשכת נתניהו צחי ברוורמן ביחד עם האמירה שבכוחו ״לכבותה״. וכמובן הרגע שבו דמע והיכה על חטא – הפגישה עם מממניו ג׳יי פוטליק וגיל בירגר. הדמעות היו אמיתיות, ההכאה על חטא הייתה אותנטית, אבל הן גם נועדו לשרת את קו ההגנה המשפטי שלו: לא באמת ידעתי שהכסף מקורו בקטאר; מי שהפנה אותי למסלול הזה הוא יונתן אוריך; בסך הכל רציתי להמשיך לשרת את נתניהו ואת מדינת ישראל בשעה הקשה בתולדותיה.
3. האם קטארגייט תיכלל במנדט של ועדת החקירה? הממלכתית או זו שמתרקמת כרגע במעבדות ההפיכה המשטרית? לא פלא שנתניהו נטל לידו את ניסוח המנדט שיגדיר את גבולות הגיזרה שלה. וחוץ מזה הוא יאמר שהפרשה ממילא מצויה כבר במסלול הפלילי ומיותר להכפיל את המאמץ החקירתי. כמובן שאין לנימוק הזה שחר. כמו שאת פרשת הצוללות חוקרים במסלול הכפול – הפלילי (תיק 3000) וועדת גרוניס - כך חובה לחקור את קטארגייט כי לצד האישומים הפליליים מתחייבת ועדת החקירה להידרש לכשל המוסדי-מערכתי המהדהד שבו עובדי לשכה חסרי סיווג ביטחוני מוכנסים לקודש הקודשים הביטחוני ומשרתים, כסוכנים כפולים, גם את ראש הממשלה וגם את קטאר.
כבר עתה מתבררת הטקטיקה של נתניהו באשר לוועדת החקירה – להעמיס עליה מכל טוב, לערבב מכל הבא ליד, להרחיק עד אוסלו ואולי עד ההיסטוריה הפלישתית של עזה. לחקור את כל ראשי הממשלה לפניו, את קפלן ו״הסרבנות״, את הטייסים והאחים לנשק, את בעלה של שקמה ברסלר ואת אשתו, את גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית. להדביק את המחדל לכמה שיותר אחראים כדי למהול ולדלל את אחריותו. בדומה להנפקה שבה מדללים את מניות המייסדים ומרחיבים את אחזקות הציבור.
