ניתוח
לפי התוצאות בקלפי, הרחוב החרדי לא רוצה להשתנות
מפלגת "הציבור החרדי" נהנתה מתנאי פתיחה מצוינים, מועמדים ראויים ותמיכה כלכלית – ובכל זאת קיבלה פחות מאחוז אחד מקולות החרדים. מתברר שרובם אינם מעוניינים בזהות החדשה ובתפיסת האחריות שהוצעה להם. מה יכולים לעשות מי שעדיין מאמינים בצורך בשינוי
לכל קבוצה בישראל יש כותרת ראשית אחרת לתוצאות הבחירות. ברחוב החרדי, הכותרת היא הכישלון המוחלט של מפלגת "הציבור החרדי". המפלגה, שהתיימרה להציע חלופה ערכית ופוליטית למפלגות החרדיות הקיימות, קיבלה כ־10.6 אלף קולות בלבד, מתוכם כ־6,000 קולות חרדיים. כלומר, בפחות מאחוז אחד מסך הקולות החרדיים.
יש במפלגה מי שמתעקשים להסביר את הכישלון בסיבות טכניות: צירוף אישה לרשימה, היעדר ליטאים, מסרים ליטאיים מדי או היעדר פנייה לסנטימנט הספרדי. אחרים מצביעים על קמפיין הנגד של הרבנים, על הסתמכות יתר על ראש הרשימה מוטי לייטנר, על קמפיין שלילי מדי, על רבנים תומכים שלא היו מוכרים, על עוינות התקשורת החרדית, על אחוז החסימה, ועוד ועוד.
רשימת ההסברים ארוכה ממספר המצביעים של המפלגה, אבל היא מחמיצה את העיקר. המפלגה נהנתה מתנאי פתיחה נדירים: מועמדים ראויים ורהוטים, קמפיין יצירתי, תמיכה כלכלית יוצאת דופן, תקשורת כללית אוהדת ותסכול חרדי ממפלגות האם. קשה להניח שתקום בעתיד מפלגה חרדית חדשה בתנאים טובים יותר.
אם ההסברים הטכניים אינם מספקים, מה בכל זאת מסביר את הכישלון? מפלגה בישראל צריכה להציע למצביעים אחד משני דברים: זהות שהם רוצים להשתייך אליה, או פתרונות לבעיות שמטרידות אותם. מפלגת "הציבור החרדי" ביקשה להציע מעט משניהם. הרחוב החרדי דחה את שתי ההצעות.
הזהות שהרחוב החרדי לא ביקש
המפלגה ביקשה להציג חזון של שיתוף פעולה חרדי־ישראלי ולעדכן את תפיסת העולם החרדית מתפיסה מגזרית לתפיסה של אחריות כללית. הסלוגן שנבחר היה "הפעם לוקחים אחריות", והערך הדתי שהודגש היה קידוש שם שמים מול האוכלוסייה הכללית. גם הדמויות הבולטות במפלגה ביטאו את השילוב הזה. לייטנר הציג, מצד אחד, חזות חסידית מלאה, ומצד שני שפה ישראלית־אקדמית. ד"ר נחומי יפה ביטאה שילוב דומה: חרדיות בולטת לצד קריירה אקדמית והשתלבות בחברה הכללית.
אפילו המבנה הארגוני של המפלגה שיקף את תפיסת השותפות. מאחורי המפלגה עמדו קרנות ובעלי הון חרדים, דתיים, וחילונים, תושבי ישראל ותושבי חו"ל. כולם חברו יחד למיזם שנועד לבטא אחריות משותפת.
בקלפי התברר שהזהות החדשה־ישנה הזאת אינה קוסמת לרוב החרדים. ייתכן שהיא נתפסה כלא מחוברת לקהילות קונקרטיות, לא אותנטית מבחינה דתית ולא מגובשת. אבל ייתכן שההסבר עמוק יותר: רוב מוחץ של החרדים כלל אינו מרגיש צורך בזהות חדשה.
הזהות שהציעה המפלגה קסמה דווקא לחרדים שאינם שלמים עם זהותם הנוכחית: מי שמשולבים עמוק בחברה הישראלית, וכן חרדים לשעבר שכבר אינם מגדירים את עצמם חרדים. אבל יותר מ־99% מהחרדים אמרו לא להצעת הזהות הזאת בקלפי.
גם בתחום פתרון הבעיות התקשתה המפלגה להתחבר לציבור. היא הציפה שורה של בעיות בחברה החרדית: מהבעיה הדחופה של מעמדם של צעירים חרדים כעריקים, ועד סוגיות רגישות כמו אפליה ופגיעה בשכרן של עובדות ועובדי רשתות החינוך החרדיות. לייטנר ויפה לא הצליחו ללכוד את הקול החרדי. חרדים רבים הרגישו שהשניים מבקשים לפתור גם את "הבעיה של מדינת ישראל עם ההתנהלות החרדית". אלא שזו אינה בהכרח בעיה שמטרידה את המצביע החרדי.
החרדי־המודרני מוטרד מכך שהילד שלו לא יכול לנסוע לחו"ל או שאינו לומד מתמטיקה. הוא אינו מוטרד באותה מידה מכך שעשרות אלפי חרדים אינם יכולים לנסוע לחו"ל, או שעשרות אלפי הורים חרדים היו רוצים שילדיהם ילמדו מתמטיקה. את הבעיות האישיות שלו, ייתכן שיעקב אשר מיהדות התורה יוכל לפתור.
"הציבור החרדי" ניסתה לחבר בין האתגרים הקונקרטיים של כל חרדי, כמו אי־קבלת ילד למוסד לימודי, לבין אתגרי הרוחב של החברה החרדית, כמו עוני ועריקות, ובין אלה לבין אתגרי המאקרו של ישראל, ובראשם הנטל הגובר על קבוצה קטנה באוכלוסייה.
הפתרון שהציעה המפלגה היה צמצום תמיכות ממשלתיות, הגברת ההשתלבות החרדית בשוק העבודה ובהשכלה ושינוי מבני של יחסי הכוח בתוך החברה החרדית. התברר שהרחוב החרדי אינו מעוניין בהצעה. אם הוא רוצה משהו, הרי זה פתרון קונקרטי לבעיותיו. גם החרדי־המודרני אינו בהכרח מעוניין בשינוי מבני של העולם החרדי. די לו לדאוג לעצמו: אם נפתח בית ספר ממלכתי חרדי בשכונה שלו – הוא כבר רגוע.
נחומי יפה. חרדיות לצד השתלבות בחברה הכללית
(צילום: יורם רשף)
תפיסת האחריות הפנימית והחיצונית שהציגה "הציבור החרדי", תפיסה שיש לה פוטנציאל ליצור זהות חדשה ופתרונות חדשים לחברה החרדית ולחברה הישראלית, נדחתה באופן גורף. זו העובדה שצריך להתמודד איתה.
האלטרנטיבות שנותרו ליזמים החברתיים
מפלגת "הציבור החרדי" היתה פרויקט משותף של חרדים ושאינם חרדים. תוצאות הבחירות הכו בהלם את הגופים שעמדו מאחוריה. כמה מהתורמים אמרו לכלכליסט כי לא יתרמו עוד לפרויקטים פוליטיים בחברה החרדית המתחדשת, ואחרים מתעקשים שהכישלון הצורב היה טכני בלבד ומצהירים כי ימשיכו לתמוך ביוזמות דומות. כישלון המפלגה מחייב כעת חשיבה מחדש בקרב יזמים חברתיים וקרנות פילנתרופיות שמנסים במשך שנים לשלב את הציבור החרדי בכלכלה ובצבא.
בשלב זה מסתמנות שלוש גישות מרכזיות: גישת הוויתור, גישת בניית הזהות וגישת החזרה למיינסטרים.
1. גישת הוויתור – להפסיק לשנות את החרדים: לפי גישה זו, החברה הישראלית הרחבה צריכה להתמקד בעצמה ולהפסיק לנסות לשכנע את החרדים להשתלב בכלכלה ובצבא. עליה להפנים שהאתגרים המאקרו־כלכליים והחברתיים שייצרו המשך גידול האוכלוסייה החרדית ושימור הנורמות הקיימות ייפתרו רק באמצעות מי שאינם חרדים. המשמעות היא מיקוד המאמצים ביצירת רוב פוליטי שיוכל לשנות את מדינת הרווחה, כך שתקטין את התמריצים לאי־השתלבות בתעסוקה ולהימנעות מלימודי מתמטיקה ואנגלית.
אפשר לראות בכך גישה של ייאוש. חלק מתומכיה מדברים במפורש בשפה הזאת: "התייאשנו מהחרדים, הם לא רוצים שינוי, אין שום תהליכים ושום כלום". אבל יש בה גם אלמנט של קבלת האחר. מקבלים את החרדים כפי שהם ומבינים שבהינתן שזו המציאות, הישראלים שאינם חרדים צריכים לשנות באופן דרמטי את המדיניות הכלכלית של הממשלה. תפקידה של הפילנתרופיה, לפי גישה זו, יבוא רק לאחר שמערך התמריצים ישתנה והחרדים ידרשו בעצמם תעסוקה והשכלה.
2. גישת בניית הזהות – שינוי עמוק יותר, מלמטה: לפי גישה זו, כישלון המפלגה נבע מכך שהזהות שהציעה לא הייתה בשלה דייה. המסקנה אינה לוותר על הניסיון לייצר זהות חרדית מתחדשת, אלא להשקיע בבנייתה באופן עמוק ושיטתי יותר. במקום לנסות להקים מפלגה שתציע זהות חדשה, יש לבנות מערכת חינוכית ותרבותית שלמה שתקדם אחריות, שותפות ומינהל תקין. הדבר כולל יצירת מוסדות חינוך וקהילות מתאימות, הקמת כלי תקשורת שיתחרו במיינסטרים השמרני של התקשורת החרדית, ומציאת דמויות רבניות שיוכלו לשרטט את הבסיס הדתי והתורני לערכים האלה. כלומר, להסיט את הפילנתרופיה מיוזמות מעשיות וטכניות ליוזמות ערכיות, שעוסקות ברוח, בתודעה ובבניית זהות.
3. גישת החזרה למיינסטרים – לשנות מבפנים, בשקט: לפי גישה זו, אם אי אפשר להילחם בממסד החרדי, צריך להצטרף אליו וללמוד לשחק את המשחק: לקדם שינויים קטנים בשקט, תוך העלמת עין הדדית. לפי גישה זו, אין טעם לנסות לבנות זהות גדולה או להקים כוח פוליטי אלטרנטיבי. במקום זאת, יש להמשיך לטפח בשקט יוזמות באמצעות יזמים חברתיים מודרניים יותר, ולקוות שהשינויים בשוליים יחלחלו למיינסטרים. לפי גישה זו, הפילנתרופיה טעתה כשהתמקדה ביזמים חברתיים חרדים ליברליים. כעת עליה לאתר יזמים שיודעים לשחק משחק של חתול ועכבר עם הממסד החרדי, ולחולל שינויים בלי להתעמת איתו חזיתית.
לכל אחת מהגישות האלה יש יתרונות וחסרונות, אבל דבר אחד ברור: אי אפשר לטאטא את האתגר החרדי מתחת לשולחן. ההצבעה החרדית נגד שותפות חרדית־ישראלית ונגד אימוץ תפיסת האחריות היא עובדה לא פשוטה. מפלגת "הציבור החרדי" הציעה לציבור זהות אחרת, סדר יום אחר ופתרונות אחרים, והציבור דחה את ההצעה. כעת השאלה אינה רק מדוע המפלגה נכשלה, אלא מה צריכים לעשות מי שעדיין מאמינים שהחברה החרדית יכולה וצריכה להשתנות.
