פרשת הרוגלות
מררי והפרקליטות כשלו פעמיים
בפרקליטות אפילו לא הבינו את משמעות פעילות הרוגלות המשטרתית שהתנהלה מתחת לאפם במשך שנים. וגם כשניתנה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד עמית מררי, הזדמנות לבדוק, לחשוף ולתקן - היא כשלה שוב
6 ביוני 2022, יום ב', 12:00 בצהריים, משרדה של עו"ד עמית מררי, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, משרד המשפטים, רחוב צלאח א-דין, ירושלים. אני זוכר בדיוק. את המאבטח חמור הסבר, המעלית החורקת, ההמתנה במסדרון הארוך, הכיסאות המרופטים שהוצבו בו, מכונת החטיפים שלא עבדה. לא רק ניצחונות והצלחות נחרתים היטב, גם השפלות אינן נמחקות בקלות.
יכולנו לדעת לאן זה הולך. צוות מררי, שמונה בזריזות לבדיקת השימוש ברוגלות בידי משטרת ישראל לאחר חשיפות כלכליסט, פרסם עוד קודם לפגישתנו דו"ח חלקי, מוקדם וחפוז, שבו טען שלא מצא ראיות לממצאים שחשף העיתון. הצוות המשיך בבדיקה עוד חמישה חודשים, ובכל זאת לא נפגש – לא לפני פרסום דו"ח הביניים, לא אחריו, לא עד היום - עם תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפרשה. מררי לא חשבה שנחוץ להזמין מישהו מכלכליסט כדי לברר מה המידע שבבסיס חשיפה כל כך משמעותית. אז התעקשנו והזמנו את עצמנו, העורכת גלית חמי ואני, לפגישה בלשכתה.
צעדנו בעיניים פקוחות למלכודת, אבל לא היה לנו מה להפסיד. ישבנו ופרסנו בפני עמית מררי וחברי צוותה את כל המידע שהיה לנו. יותר קונקרטי מזה לא היה יכול להיות: שמות החוקרים במשטרה שעשו שימוש בפגסוס וברוגלות אחרות; מספרי הטלפון שלהם; קשרי העבודה ביניהם; מיקומי החדרים שלהם ביחידה; המחשבים המסוימים שניצבים עליהם; התיקיות בתוך המחשבים שבהן שמורים חומרים רלבנטיים; המדפים בחדרי האנליסטים שעליהם יש קלסרים פיזיים של מידע שנשאב מטלפונים, הודפס ותויק; הארוניות שבהן שמורות תיקיות עם תוכניות מבצעיות שקשורות לרוגלות; מיקומם של פרוטוקולים שתיעדו את הפעילות; קיומו של נוהל "צו גורף" שתחתיו המשטרה מאזינה למי שתרצה תחת שם הפרשה הנחקרת, ונוהל "צו מתגלגל" שמוארך על ידי קצין ולא שופט.
חזרנו והפצרנו, כמעט התחננו, שידברו עם האנשים. הסברנו שוב ושוב שהמקורות שלנו רק ממתינים שיגיעו אליהם כדי לדבר. וכמובן הדגשנו שמדובר בפגיעה חמורה מאוד בזכויות האזרח בישראל, שתפקיד הפרקליטות להגן עליהן מכל משמר. ושוב ושוב ענו לנו האנשים שישבו מולנו "תביאו ראיות", כאילו סמכויות החקירה והעיון במסמכי המשטרה נתונות בידי עיתונאים ולא בידי האישה שישבה בראש השולחן.
אילו מררי רצתה באמת לחשוף את מה שהתחולל, זה לא היה קשה. לפרקליטות יש סמכויות מרחיקות לכת, ועם קצת סיוע מהמחלקה לחקירות שוטרים היתה נחשפת בקלות שיטת הפעולה של משטרת ישראל, לאורך שנים, שהולידה את הפגיעה הגדולה ביותר בפרטיות של אזרחי המדינה. אלא שהיתה בעיה אחת: עו"ד מררי, שעמדה בראש צוות הבדיקה, היתה בכובעה העיקרי גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (לענייני פלילים). היא היתה זו שתפקידה לוודא שפגיעה כה חריגה ומסוכנת לא מתרחשת מתחת לאפה.
כשישבנו שם, והקשבנו למילים הגבוהות שאמרה, יכולנו – ככל הנראה רצינו - להאמין שמררי אכן מבקשת לרדת לחקר האמת. לא בקלות, ועם מידה רבה של צער ואכזבה, אפשר לומר היום שמררי לא באמת רצתה למצוא. בטח שלא רצתה לחשוף הכל. בפרשה הזו, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מעלה בתפקידה כשומרת שלטון החוק שאמורה לפקח על המשטרה, וגם בתפקידה כבודקת של הכשלים בפרשה.
בקריאה בדיעבד, לנוכח הממצאים העובדתיים ואימות תחקירי כלכליסט אחד לאחד בידי מבקר המדינה, דו"ח מררי הוא מסמך מצמרר של פספוס במקרה הטוב, או הסתרה במקרה הרע: "אין כל אינדיקציה לנכונות הטענות לפיהן הודבקו טלפונים ללא צו", כתבה מררי. "ביחס לכלל המספרים עלה כי משטרת ישראל פעלה כשברשותה היתר כדין, למעט 4 מקרים, בהם ניסיון ההדבקה לא צלח, וממילא לא התקבלו תוצרים".
והנה, חקירת המבקר מביאה לא רק אינדיקציות אלא חושפת תופעה בממדי ענק: "מ-2016 השתמשה המשטרה בכלי טכנולוגי מסוים מאות פעמים בלי שהשימוש בו הוסדר בחקיקה; בלי שהוא נבחן ואושר על ידי גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה; בלי שהמשטרה קיימה דיון משפטי עקרוני בנושא עם גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה", כותב המבקר. "ראוי היה כי הייעוץ המשפטי לממשלה ייזום מצידו קיום דיון שיבחן את היכולות וההשלכות של השימוש בכלים אלו".
מררי קבעה ש"לא נמצא בסיס לטענה כי משטרת ישראל מדביקה טלפונים ניידים של אנשים שאין בעניינם חשד פלילי ובהיעדר צו שיפוטי... התרשמות הצוות היא כי קיימת בחטיבת הסייבר הקפדה על ביצוע האזנה רק לאחר קבלת צווים כדין".
לעומת זאת המבקר איתר "19 מקרים בין 2019 ל-2021 שבהם המשטרה ביצעה התקנות אסורות של כלי טכנולוגי... (כלפי יעד תמים בשל טעות אנוש... ללא צו מתאים... או תקף). בחמישה מקרים התברר בדיעבד כי המשטרה ביצעה התקנה אסורה בחוסר סמכות או תוך חריגה מסמכות".
מררי קבעה ש"הצוות לא מצא כי המשטרה פעלה כדי להסתיר מידע מבית המשפט במסגרת בקשות להאזנת סתר... בבקשות שהוגשו לבית המשפט הוצג המידע בדבר סוגי התוצרים אשר עתידים להתקבל... שייעשה בהם שימוש".
המבקר לעומתה מצא שיטת פעולה של המשטרה להטעיית בתי המשפט דרך קבע, באופן שפגע שלא כדין בחפים מפשע, בקורבנות עבירה ובקטינים: "המשטרה נוהגת לרשום בראש טופס הבקשה מבית המשפט את החשודים בפרשייה גם אם היא אינה מתכוונת להאזין להם", חשף המבקר. "המשטרה רושמת 'מואזנים' שאינם חשודים רק בנימוקי הבקשה. זה דפוס בעייתי שכן הוא גורר רישום שגוי של העבירות בראש הבקשה, אי-רישום יעדי האזנה שהמשטרה מבקשה להאזין להם בראש טופס הבקשה, ואי-עמידה על מעמד יעד ההאזנה (חשוד, קורבן, שותף עקיף וכיו"ב) וזיקתו לעבירות בפרשייה".
אפשר להמשיך עוד ועוד. חקירת המבקר קורעת לגזרים את הממצאים שעליהם חתמה מררי, כנראה משום שתכלית הדו"ח שלה היתה כיבוי הפרשה והרחקת הלהבות ממערכת הפיקוח המשפטית שהיא היתה אמונה עליה.
נדרשו ארבע שנים מאז פרסום תחקירי כלכליסט, ושלוש וחצי שנים מאז שיצאנו בפנים מכורכמים מהבניין המבוצר בצלאח א-דין, עד שהאמת יצאה לאור והעובדות נחשפו. מררי כבר לא בתפקידה, היועץ המשפטי התחלף, קציני המשטרה שפעלו ביחידת המודיעין הטכנולוגי שלה כבר לא שם. האמת המצערת היא שמדינת ישראל של 2022 כבר לא שם. ארבע שנים של טלטלות שאיש לא היה יכול לדמיין, הפיכה משטרית, וטבח נורא, ומלחמות, וממשלה שנאחזת בשלטון בכל מחיר, וריקבון עמוק שפשה במשטרה הופכים לכאורה את הסיפור הזה למשני. הסתגלנו לפגיעה בנו, למדנו להתחפר ולשרוד.
אבל רק לכאורה. גם במדינת ישראל של 2026, אף אחד, משום צד של המפה הפוליטית, לא רוצה משטרה שחודרת כראות עיניה לטלפון שלו ואוספת מידע אישי בלי סמכות בחוק, בלי צו שיפוטי, בלי פיקוח. זו נקודת המוצא שממנה התחלנו, והיא נשארה נכונה כיום בדיוק באותה מידה.
