האוצר שוקל לדחות תשלום לתעשיות הביטחוניות כדי להימנע מפתיחת התקציב
הפער בין דרישת מערכת הביטחון לתקציב המוסכם ל־2026 עומד על 22 מיליארד שקל. באוצר בוחנים אפשרות לדחות תשלומים בהיקף של 20 מיליארד שקל לחברות הביטחוניות במקום להגדיל את תקציב המדינה. המהלך מעורר חשש מפגיעה בשקיפות נתוני הגירעון ומאימוץ השיטה בשנים הבאות
מערכת הביטחון ומשרד האוצר עדיין לא הגיעו להסכמות על היקף התקציב לשנת 2026. בינתיים הוסכם על 161 מיליארד שקל לשנת 2026, אך במערכת הביטחון דורשים 183 מיליארד שקל. מדובר בפער משמעותי של 22 מיליארד שקל. בימים אלה מתקיימים דיונים בין הצדדים בשאלה כמה מהפערים הללו "אמיתיים", כלומר האם צה"ל באמת התנהל לפי תקציב של 183 מיליארד שקל, אף על פי שהיו לו רק 161 מיליארד שקל. או שיש יכולת למערכת לסיים את תקציב 2026 בתקציב המוסכם.
מעבר לשנת התקציב הנוכחית, שייתכן שהיא כבר אבודה, באוצר מוטרדים מהשנים הבאות: איך דואגים שלפחות מכאן והלאה צה"ל יבין שהוא כפוף לחוק התקציב? חלק משמעותי מהדיונים בין הצדדים נסב גם על השנים הבאות. ההערכה היא שצה"ל הצליח לעקוף את מערכות התקציב, כלומר הוא מצא דרכים לחייב את עצמו ב־183 מיליארד שקל, כך שכדי לסגור את שנת 2026 יהיה צורך בתוספת תקציבית של כ־22 מיליארד שקל. מדובר בסכום משמעותי שלא ניתן למצוא ב"רזרבה תקציבית נשכחת" של משרד האוצר וביותר מ־3% מתקציב המדינה.
ולכן, באופן עקרוני, יש רק אפשרות אחת, והיא "לפתוח את תקציב המדינה", כלומר ללכת לכנסת ולהגיד: אנו מבקשים להגדיל את תקציב המדינה ל־2026 מ־698 מיליארד ל־720 מיליארד שקל. אלא שזו אפשרות בעייתית למדי מבחינת אגף תקציבים, שכן זו תהיה השנה הרביעית ברציפות שבה ממשלת ישראל לא עומדת בתקציב המקורי שאותו תכננה בתחילת השנה. בשווקים הבינלאומיים זה יכול להיתפס בצורה שלילית, בבחינת: "בעקבות המלחמה ישראל התרגלה לראות בתקציב המלצה בלבד". החשש הוא לא רק מהשווקים הבינלאומיים, אלא גם מהפוליטיקאים, שעשויים להפנים את המצב החדש שבו מסגרת התקציב הכוללת מתעדכנת במהלך השנה.
הלוואות מהתעשיות הביטחוניות
ולכן, מסתמנת כעת אפשרות אחרת, חריגה לא פחות, והיא שמשרד הביטחון ידחה את התשלומים שבהם הוא מחויב לתעשיות הביטחוניות. כידוע, מערכת הביטחון הגדילה את הרכישות שלה מאלביט, התעשייה האווירית ורפאל. וכעת המדינה נמצאת בחוב גדול לחברות הללו. ההערכות מדברות על כך שהמדינה אמורה לשלם כ־20 מיליארד שקל לחברות הביטחוניות עד לסוף 2026. ומכאן הרעיון: במקום לפתוח את התקציב, המדינה תדחה תשלומים לחברות הללו. או, בצורה ישירה: במקום לפתוח את תקציב המדינה ולקחת הלוואות מהציבור (באמצעות איגרות חוב), המדינה תיקח הלוואות מהתעשיות הביטחוניות.
עובדה זו מתחברת למה שפורסם בכלכליסט על הסכם בין אלביט לבין המדינה. בהסכם החדש הזה, שהובילה החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, הממשלה שיפרה את תנאי התשלום שלה מול אלביט, כלומר קיבלה תנאי תשלום טובים יותר. אך מצד שני, גם אלביט קיבלה מהמדינה משהו: הסכם שבו המדינה מתחייבת לשאת ב"הוצאות המימון" שנגרמות לחברה מכך שהמדינה מתעכבת בתשלומים לחברה.
הפתרון שלפיו המדינה תממן את עצמה באמצעות דחיית תשלומים לחברות הביטחוניות מעורר חששות מכמה כיוונים. בכירים מאוד באוצר אומרים לכלכליסט: "זה מוצא אחרון, עדיף לפתוח את תקציב המדינה, אם אין ברירה". אבל למרות זאת, האפשרות הזו נשקלת ויש סיכוי רב שזו תהיה הדרך שהמדינה תנקוט בה.
את החששות סביב הפרקטיקה הזו ניתן לחלק לשניים: חששות של אמון וחששות תקציביים. נפתח בחששות האמון. אם המדינה מממנת את עצמה באמצעות הלוואות מגורמים עסקיים, עולה חשש שהדבר ייתפס כאילו היא משחקת בנתוני הגירעון שלה. במקום להציג את החובות האמיתיים של המדינה, המדינה מתחכמת ושומרת לעצמה קופות קטנות בכל מיני חברות. אם מתפתח חוסר אמון לגבי הנתונים של המדינה, עשויות להיות לכך השלכות בעייתיות על משקיעים זרים ועוד. ולכן, אחת ההבהרות המהותיות של החשבת הכללית היתה, כבר לפני מספר חודשים, כי אם המדינה תממן את עצמה באמצעות חוב לתעשיות הביטחוניות, הדבר ייעשה בשקיפות ותוך כדי דיווח מלא.
מבחינה פרקטית, לכלכליסט נודע כי הדבר ייראה כך: בכוונת החשכ"לית להפריד בין נתוני הגירעון לנתוני החוב הציבורי ביחס לתוצר. בכל הקשור לנתוני החוב הציבורי, היא צפויה לרשום את כל החובות שנדחו בעקבות "אי פתיחת התקציב". כלומר, יהיה רשום שהחוב הציבורי "האמיתי" של המדינה גבוה יותר באחוז, כי יש כ־20 מיליארד שקל שהמדינה חייבת לחברות הביטחוניות. עם זאת, כאן יש שתי הסתייגויות חשובות. בכוונת החשבת הכללית לנכות מהסכום "דיבידנדים שלא שולמו למדינה". המדינה מחזיקה הרי בתעשיות הביטחוניות, ומגיע לה גם דיבידנד, אז הדיבידנד שלא חולק ייגרע מהחוב של המדינה לתעשיות הביטחוניות. כמו כן, יש "מקדמות" ששולמו על עסקאות אחרות, וגם הן ייגרעו מהחוב.
החוב לא ייכלל בגירעון
בעוד שבצד החוב הלאומי לא יהיה ניתן להסתיר את החוב לתעשיות הביטחוניות, בכל הקשור לנתון הפופולרי של "גירעון הממשלה", הרי שהחוב לחברות הציבוריות לא ייכלל בגירעון. הנימוק לכך הוא ש"הגירעון מחושב על בסיס מזומן", כלומר שינוי תנאי התשלום הופך את זה ל"חוב רגיל" שהמדינה לא שילמה לספקים, שאינו מחושב בגירעון. מכל מקום, לכלכליסט נודע כי בכוונת החשבת הכללית לתת גילוי נאות לצד נתוני הגירעון, ולציין כי נתון זה לא כולל את החוב לחברות הביטחוניות. כאמור, ההבדל הוא משמעותי, ועשוי להגיע לכאחוז גירעון. עם זאת, כדאי לציין כי גם במקרה שייפתח התקציב — ההערכות כעת הן שהממשלה תעמוד בתקרת הגירעון שנקבעה בחוק (4.9%) בשל ההפתעה בצד ההכנסות.
מלבד חישוב הגירעון של החשכ"ל, יש את חישוב הגירעון שמבצעת הלמ"ס. הלשכה תכלול את החוב לחברות הביטחוניות כחלק מהגירעון. החישוב של הלמ"ס כפוף לנורמות בינלאומיות, והוא שונה מזה של האוצר בכמה ממדים. אם אכן הממשלה תלך לכיוון הזה, של מימון הגירעון באמצעות חברות ביטחוניות, סביר להניח שחברות הדירוג והמשקיעים יתחילו להעדיף את חישוב הגירעון של הלמ"ס על פני זה של האוצר.
החששות האחרים של פרקטיקת "מימון הגירעון בידי חברה ביטחונית" הם שהפרקטיקה הזו תשמש את משרד הביטחון גם בשנים הבאות כדי לעקוף את תקציב המדינה. החשש הזה איננו פשוט כפי שנדמה, שכן משרד הביטחון לא יכול לבצע התקשרויות ללא אישור של החשב הכללי. אבל עדיין יש פרקטיקות מסוימות שמאפשרות לו להתחייב ליותר מהיקף התקציב שלו, כפי שקרה השנה. ויש חשש שהפרקטיקה של "דחיית חובות" כמקור עוקף תקציב תתבסס. חשש זה הוא בעצם חלק ממערכת היחסים העכורה בין האוצר לבין משרד הביטחון, שצריכה להיפתר בהקדם. הפתרון חייב לכלול הפנמה של משרד הביטחון למושג "מגבלת תקציב", אך כנראה שגם האוצר ייאלץ להסכים למסגרת תקציבית גבוהה יותר ממה שתכנן.




























