פרשנות
מאזרחים במדינה שיש בה מלחמות, לאזרחים במלחמה שיש לה מדינה
פתיחת זירות וסירוב לסגור אותן אינם רק אסטרטגיה ביטחונית, אלא שינוי עומק שמוביל נתניהו בישראל. אך מלחמה מעולם לא היתה חזות הכל במדינה הציונית
לממשלה הנוכחית היו שתי החלטות מאקרו־אסטרטגיות, שהיא עומדת מאחוריהן בעקביות מאז הקמתה: הראשונה, לפתוח כמה שיותר זירות לחימה; והשנייה, לסרב לסגור אותן. זה התחיל ב־2023 בזירה הפנימית: הממשלה הלהיטה את הרוחות באמצעות הרפורמה המשטרית, הביאה את התסיסה הפנימית לרמות חסרות תקדים. התחושה הרווחת היתה שאנו דוהרים לקראת תהום. לא ידענו איפה התהום — ובשמחת תורה הרעה נפתחה מדרום. זמן לא רב אחרי תחילת המלחמה הבהירה הממשלה כי היא מסרבת לסגור את הזירה הפנימית, והמאבק בשומרי הסף ובמצביעי האופוזיציה נמשך.
אחר כך סירבה הממשלה לסגור את הזירה העזתית, בטענה כי "יש למוטט את חמאס". בסופו של דבר זירת עזה נסגרה באיחור רב ובכפייה, ללא "מיטוט חמאס". במקביל נפתחו זירה סורית, זירה איראנית, זירה לבנונית וזירה חות'ית. בכולן היו הישגים צבאיים מרשימים, אך כל אלו לא תורגמו עד כה להשבה על כנה של שגרת החיים — שבה משפחות חותרות לבלות זמן יחדיו, לשפר את מעמדן הכלכלי ולממש את עצמן לפי אישיותן ותפיסת עולמן.
1. שתי ההחלטות העקביות הללו של הממשלה משנות את מצבנו הקיומי כאזרחים. מאזרחים ב"מדינה שיש בה מלחמות", אנו עשויים להפוך לאזרחים ב"מלחמה שיש לה מדינה". כלומר, שרוב המשאבים שלנו יופנו לטובת מלחמות. מדובר בראש ובראשונה במשאבים כלכליים — אבל לא רק: מדובר גם במשאבים חינוכיים, במשאבים נפשיים ובמשאבי פנאי.
מדינת ישראל היא מדינה שתמיד תהיה מוקפת אויבים, ואין לישראל את הבחירה האם להילחם. אבל יש לה את הבחירה כמה להילחם ובאיזה היקף. ישראל היא מדינה שבכל רגע נתון — בעבר, בהווה ובעתיד הנראה לעין — יכולה ליזום מתקפת מנע איפשהו: אם לא בעזה, אז בלבנון; ואם לא בשתיהן, אז באיראן. ואם גם בשלושתן לא — תמיד יש את טורקיה ומצרים. מנהיג ישראלי צריך לעמוד בפני הפיתוי שלא להיות כל העת במלחמה מתמדת. אחד היתרונות הגדולים של נתניהו עד לקדנציה זו היה שהוא נמנע מהפעלה ומהתלקחות של זירות, אבל בכהונתו האחרונה הבין נתניהו את קסמיה של המלחמה: היא מקטינה ביקורת פוליטית, מפחיתה לאפס ביקורת חברתית־כלכלית, וגם מאפשרת לדחות דיונים במשפט.
2. הדברים שנכתבו עד כה אינם תיאוריה. בימין העמוק בישראל (במיוחד הדתי) הדברים הללו נאמרים במפורש: מבחינתם, השאיפה הציונית ל"חיים נורמליים" היא תועבה. למעשה, זה לא רק בימין העמוק — יש יסודות כאלו גם בשמאל הציוני. מפעם לפעם נשמעת ביקורת על כך ש"הדור הזה נהנתן" ו"התמכרנו לשקט". את מתקפת השבעה באוקטובר — שהיא תוצאה של ניהול מדיני כושל ומערכת ביטחונית יהירה — היה אפשר למנוע גם ללא הגדלת הצבא, וגם ללא ויתור על חלום "החיים הנוחים". למעשה, יש אפילו השלמה בין "החיים הנוחים" לבין העוצמה הצבאית של ישראל, שבאה לידי ביטוי בעיקר בחילות הטכנולוגיים שלה: חיל האוויר וחיל המודיעין.
ישראל היא מדינה שתמיד תהיה מוקפת אויבים, ואין לה את הבחירה האם להילחם. אבל יש לה את הבחירה כמה להילחם ובאיזה היקף. בכהונתו האחרונה הבין נתניהו את קסמיה של המלחמה
אבל היה רגע אחד שבו החזון החדש למדינת ישראל נאמר במפורש על ידי ראש הממשלה. נתניהו אמר בכנס החשב הכללי בספטמבר 2025 כי "אנחנו הולכים להיות אתונה וסופר־ספרטה. אין לנו ברירה. לפחות בשנים הקרובות, שבהן נידרש להתמודד מול ניסיונות הבידוד הללו, אנחנו קודם כל נצטרך לפתח את היכולות שלנו להגן על עצמנו ולתקוף את אויבינו".
הנאום, שזכה לכינוי "נאום ספרטה", עורר סערה. נתניהו נאלץ לקיים מסיבת עיתונאים מיוחדת כדי להסביר שלא לכך התכוון, וכי הכלכלה חזקה.
3. במבט לאחור, נדמה שהסערה שעורר הנאום נבעה מכך שנתניהו, מבלי משים, נתן כותרת חדשה לחוזה שבין האזרח הישראלי לבין מדינתו. הוא נתן הגדרה חדשה לחזון שמצפה לאזרחי ישראל. הוא כאילו דיבר על "כלכלה", על כך שהוא רוצה להגדיל את תקציב הביטחון — אבל מה ששמע האזרח בבית, בחושיו החדים, היה כי ראש המדינה מבטיח "עוד ועוד מלחמות", "עוד ועוד שגרת מלחמה", "עוד ועוד התמקדות בהישרדות ולא בצמיחה".
אפשר להניח שרק מעטים משומעי הנאום מומחים ליוון העתיקה, אבל המילה "ספרטה" סימלה להם מדינה שמאורגנת כל העת סביב המלחמה. והחושים הבריאים של האזרחים דחו את החזון הזה. הם יודעים כי היהודים במדינת ישראל הוכיחו עוד לפני הקמת המדינה כי הם מסוגלים לפתח את הכלכלה, לממש את החיים ולהגיע לפסגות רוחניות ומדעיות — לצד המלחמה. המלחמה מעולם לא היתה חזות הכל במדינה הציונית.
