המשבר בצרפת: הזמן לעודד עלייה לישראל ולהזניק את הכלכלה
המהומות שפרצו בסוף השבוע בצרפת, עם מכוניות שהוצתו וחנויות שנבזזו, צריכות להעיר גם את מקבלי ההחלטות בירושלים. המחאה על יוקר המחיה והשירותים הציבוריים מתרחשת במדינה שהיהודים בה מתמודדים ממילא עם אנטישמיות מתמשכת. הטלטלה עשויה לגרום לעוד משפחות לשקול עלייה. ישראל צריכה להיערך כבר עכשיו לקליטתן, ולבנות תוכנית כלכלית שתאפשר להן להתפרנס, להקים עסקים ולתרום לצמיחת המשק.
מי שחי באירופה במשך שנים מכיר את תחושת הביטחון שהשגרה מעניקה. העסק עובד, הילדים במסגרת, הרחובות מוכרים. גם כשהמציאות משתנה, קשה להודות שהמקום שהיה בית כבר אינו מעניק אותה תחושת שייכות. אפשר להמשיך לעבוד, לצאת למסעדות ולפגוש חברים, ובמקביל להרגיש שמשהו יסודי נסדק.
כשיהודי מתחיל לשקול אם לדבר עברית ברחוב, אם לחשוף את זהותו או אם לספר מהיכן הגיע, האנטישמיות הופכת מעניין שקוראים עליו לחלק מההחלטות היומיומיות. וכשהוא תוהה מי מסביבו יעמוד לצדו ברגע האמת, השאלה על עתידו באירופה מקבלת משמעות אחרת.
אבל גם אז, ההחלטה לעזוב אינה פשוטה. אהבת ישראל לא פותרת את שאלת הפרנסה. מי שבנה עסק במשך 20 שנה רוצה לדעת מה יקרה ללקוחות שלו. בעלת מקצוע רוצה לדעת אם ההכשרה שלה תוכר. הורים רוצים להבין היכן ילמדו הילדים, כמה תעלה השכירות ואיך ייראו החיים ביום שאחרי המעבר. לכן הקריאה ״בואו הביתה״ מחייבת אותנו להכין גם תשובות. אי אפשר לצפות ממשפחה לפרק חיים שלמים ולהסתפק בהבטחה שכבר יהיה בסדר.
כדאי לחזור לשנות התשעים. כ־900 אלף עולים מברית המועצות לשעבר הגיעו לישראל בתוך עשור, והגדילו מאוד את כוח העבודה ואת מאגר הידע המקצועי. התרומה להייטק, לרפואה ולמדע התפתחה לאורך שנים, לצד השקעות ושינויים במשק. ההון האנושי היה חומר גלם לצמיחה, והיכולת לשלב אותו בעבודה קבעה כמה מהפוטנציאל יתממש.
התקופה ההיא גם המחישה את מחיר ההחמצה. השכלה וניסיון שנרכשו במשך עשרות שנים לא תמיד תורגמו מיד למשרה מתאימה. המשק הפסיד תפוקה, והעולים איבדו הכנסה ומעמד מקצועי. הלקח הוא למדוד קליטה לפי התאמה בין כישורים לעבודה. רופא שממתין לרישיון עולה למשק גם בתורים הארוכים של המטופלים שהיו יכולים לקבל אצלו טיפול.
בצרפת נמצאת קהילה שונה, ולכן נדרשת תוכנית מותאמת. לצד שכירים ובעלי מקצוע יש בה יזמים ובעלי עסקים שיכולים להביא פעילות קיימת, לקוחות וקשרים מסחריים. כיזם ומשקיע, אני רואה כאן יתרון שקשה לבנות באמצעות מענקים: אדם שמכיר שוק זר מבפנים יכול לפתוח אליו דלת לחברה ישראלית. המעבר שלו עשוי ליצור עבודה גם לעובדים שכבר חיים כאן. עבור המשק יש לכך יתרון נוסף: ההכשרה המקצועית כבר נעשתה. ככל שנקצר את זמן ההשתלבות, נוכל ליהנות מהר יותר מהידע ומהניסיון שנצברו מעבר לים.
בעולמות כמו מוזיקה, טכנולוגיה ושירותים מקצועיים, קשרים בינלאומיים יכולים להמשיך להתקיים גם כשהפעילות מנוהלת מישראל. לקוח באמסטרדם או בפריז יכול להישאר לקוח גם אחרי המעבר. החזרה הביתה יכולה לשמר את הקשרים שנבנו במשך שנים ולהפוך אותם לבסיס לפעילות בישראל.
לכן ההיערכות צריכה להתחיל בפריז. יש להרחיב בדיקת רישיונות ותארים מראש, לקבוע מועדי החלטה מחייבים ולחבר מועמדים למעסיקים בישראל. מסלולים כאלה כבר קיימים בחלק מהמקצועות, וצריך להרחיבם ולבחון את ביצועיהם. עברית מקצועית צריכה להילמד במקביל. משפחה שבה שני בני הזוג יכולים להמשיך בקריירה תוכל לקבל החלטה כלכלית בטוחה יותר ולהשתקע לאורך זמן.
עודד ניר
לעסקים דרוש מסלול נפרד. בעל חברה צריך לדעת איך מעבירים פעילות, פותחים חשבון בנק ומעסיקים עובדים. צוות אחד שירכז את הטיפול יוכל לצמצם חודשים של אי־ודאות. כדאי לחבר יזמים מצרפת לשותפים ישראלים ולספקים מקומיים, ולעזור לשמר לקוחות בחוץ לארץ. כך הכנסה משוק אירופי יכולה להפוך לשכר ולהשקעה בישראל, ולהגדיל את היצוא.
הדיור יהיה מבחן מכריע. מענקים לרוכשי דירות בלי תוספת היצע עלולים להתגלגל למחירים גבוהים יותר ולפגוע גם בישראלים ותיקים. צריך להכין דירות להשכרה, כיתות ואולפנים ליד מקומות עבודה, ולתקצב רשויות לפי הקליטה בפועל. גם חיזוק הצפון והדרום מחייב תעסוקה ושירותים טובים. משפחות יבחרו להשתקע במקום שמאפשר להן להתקדם, ותושבים ותיקים צריכים ליהנות משיפור התשתיות.
יש כאן השקעה תקציבית שצריך לבחון ברצינות. עלייה עשויה להרחיב את המשק, אך שיפור ברמת החיים דורש גם עלייה בפריון. לכן התקציב צריך לכלול יעדים להכנסה מעבודה, להשתלבות במקצוע ולהקמת עסקים שמעסיקים עובדים. בתוך שלוש שנים אפשר לבדוק כמה משפחות נשארו, כמה השתלבו ומה הייתה התמורה להשקעה הציבורית. הנתונים צריכים להיות גלויים לציבור.
לחזור הביתה זו החלטה של זהות ושייכות, אבל לבנות כאן חיים זו גם משימה כלכלית. מי שמגיע צריך להרגיש שרוצים אותו כאן ושהניסיון, הידע והיוזמה שהוא מביא מקבלים הזדמנות. כשמשפחה כבר מחליטה לעזוב, היא צריכה למצוא בישראל דרך שאפשר ללכת בה.
ישראל אינה יכולה לקבוע כמה מיהודי צרפת יבחרו להגיע, והיא צריכה לכבד גם את מי שיישארו שם. היא יכולה לקבוע אם תהיה מוכנה למי שיבחרו בה. בשנות התשעים למדנו שגל עלייה מסוגל לשנות את הכלכלה לאורך דור. עכשיו עלינו להכין מראש את התנאים שיאפשרו לעולים מצרפת לבנות כאן עתיד, ולהוסיף למשק הישראלי יכולות, מקומות עבודה והזדמנויות חדשות.
לירון רוז, יזם ומשקיע הון סיכון, ועודד ניר, מוזיקאי, יזם ומרצה
