חקר ביצועים: השבוע של הפגנת המחאה הראשונה ויאיר לפיד

המפגינים עוד מחפשים כיוון

הסרט "No" שמוקרן בימים אלה ממחיש את העוצמה של קמפיין פרסומי מדויק. הוא מראה כיצד סלוגן קצר וחד, מלווה בסרטונים סופר־קוליים בעלי מסר פשוט, מצליחים ליצור שינוי עמדות פוליטי סוחף ולטלטל אפילו מדינה כמו צ'ילה, שאזרחיה היו נתונים במשך שנים תחת המשטר הרודני של אוגוסטו פינושה. סלוגן חד־משמעי כזה, שתחתיו יכולים לחסות כל מתנגדי גזירות לפיד, היה חסר מאוד בהפגנה שנערכה במוצאי שבת האחרונה. הרבה אנשים כועסים, אנרגיות שמזכירות את ראשית ההפגנות ההן מלפני שנתיים, אבל מסר שעדיין לא לוטש. אפילו המסלול המעגלי, חסר היעד, שלאורכו צעדו המפגינים, העיד על היעדר דרך מוסכמת, מאחדת. פשטני ככל שיישמע, סלוגן רב־עוצמה ומוסכם כמו קריאת "הצדק החברתי" של 2011 יכול לעשות את ההבדל גם הפעם. למען האמת, "No" נשמע גם במקרה הזה כמו הצעה לא רעה בכלל.

אמיר זיו

הפגנת מחאה במוצ"ש צילום: עמית שעל

הגולשים לא בווילה, בהסגר

בשבוע שעבר, עם השקת "האח הגדול", הושק גם תוסף לדפדפן שמוחק את התוכנית מהפייסבוק שלכם, מעלים כל אזכור שלה. תוסף אחר מאפשר למחוק ספוילרים ל"משחקי הכס". פטנטים כאלה מחזירים לגולשים תחושה של שליטה, על רקע פיד שמתמלא פרסומות, שיתופים שחוזרים על עצמם והמון תוכן שמייצרים המון חברים. קל להבין את הרצון להחליט לאילו תכנים להיחשף, אבל השליטה הזאת מייצרת גטו. במקום לאפשר לנו להיחשף לדעות שונות משלנו ולתכנים חדשים, כפי שעושים שירותים כמו StumbleUpon, תוספי הסינון של פייסבוק רק משאירים אותנו מסוגרים בתוך הקיים והמוכר של עצמנו וחברינו. וזה גרוע יותר מלהיכלא בווילה לשלושה חודשים.

דור צח

פבלס געגועים לרגולציה

ויליאם סלומון בן ה־99, בנקאי לשעבר בוול סטריט, הגיש בשבוע שעבר תביעה נגד סיטיגרופ בטענה שהבנק לא פיקח כראוי על המזכירה האישית שסיפק לו, מה שאפשר לה לגנוב ממנו 3 מיליון דולר. סלומון נתן במזכירה קארן פבלס אמון מלא, אפשר לה לחתום על צ'קים אישיים, לעבור על חשבונות הבנק שלו ולשלם משכורות לעובדיו, ובתמורה שילם לה כ־90 אלף דולר בשנה. לשם השוואה, השכר השנתי הממוצע בוול סטריט עומד על 363 אלף דולר. אז פבלס בסך הכל ניצלה את היעדר הפיקוח בבנק כדי לתת לעצמה בונוסים נדיבים. לא התנהלות שהבכירים בוול סטריט לא מכירים.

תמר טוניק

חץ חייב לשמור על האמינות שלו

נתן חץ, בעלי חברת הנדל"ן אלוני חץ, הוא מהמנהלים האיכותיים בחברות הציבוריות. הדו"חות הכספיים של החברה מפגינים שקיפות גבוהה, הביצועים לאורך השנים מעל הממוצע, והיא נוהגת במשקיעים בהוגנות. אלא שלחץ יש גם מזג חם. עכשיו סופגת את האש חברת הייעוץ אנטרופי, שמייעצת לגופים המוסדיים. אחרי שאנטרופי המליצה להם שלא לאשר את תנאי ההעסקה שלו, חץ קפץ וטען ש"לא ראוי שאנליסט מטעם חברת ייעוץ יבוא ויחווה דעה, על בסיס ניתוח של כמה שעות בודדות, על עבודה שנעשתה בחברה במשך חצי שנה ושעלתה כסף רב. חברות הייעוץ לא מכירות את החברה מספיק". במילים אחרות: הדירקטוריון שלי מבין הכי טוב, ומי שבחוץ לא מבין כלום. עד כמה הדירקטוריון אובייקטיבי ועושה עבודה מעמיקה ראינו בסערה דומה סביב תנאי ההעסקה של מנכ"ל החברה לישראל ניר גלעד. גם מנהלים טובים כמו חץ צריכים לזכור: אם אתה שקוף, הגון וסומך על המשקיעים, לך עם זה עד הסוף. אין כזה דבר חצי שקיפות או חצי אמון. זה כמו חצי היריון.

גולן פרידנפלד

נתן חץ צילום: עמית שעל

זיסר הותיר פגר שנאכל

הבקשה שהגישה אלביט הדמיה לבית המשפט לאישור הסדר החוב חושפת את התעשייה המפלצתית שהתפתחה סביב ההסדרים. החברה אומדת את עלויות ההסדר בכ־8 מיליון שקל. זה נראה סכום פעוט לנוכח התחייבות של כ־2.4 מיליארד שקל לבעלי האג"ח, אבל הוא צורם לנוכח מצבה העגום של החברה. כמו פגר שננטש בידי בעליו, מוטי זיסר, אלביט הדמיה מושכת עורכי דין, נאמנים ומומחים אחרים שנוגסים ביתרות המזומנים הדלילות על חשבון הנושים הצועדים בסך לעבר תספורת נוספת. וככל שהזמן נוקף, מצבה של החברה מידרדר אבל מספר שעות הטרחה המחויבות בתשלום גדל והולך. מה הפלא שכל הסדר מתמשך ומתמשך. זה המקום שבו בית המשפט צריך להתערב, ולסיים את הסאגות האלה בזמן.

יניב רחימי

מוטי זיסר צילום: אוראל כהן

לפיד פוקח עיניים

מילה טובה לשר האוצר יאיר לפיד. בזכותו הרבה יותר אזרחים טרחו בשבועיים האחרונים להתעניין בכלכלה, לחפש בעצמם איפה הכסף, לנבור במספרים הקטנים, אפילו לחפש את הסעיפים הנחבאים בחוק ההסדרים. כל הכבוד, לזרוק גזרות על הציבור בלי אבחנה זו דרך מצוינת להגדיל את המעורבות האזרחית בדברים החשובים במדינה. קצת ציני, אבל אפקטיבי. יש, כמובן, עוד המון אנשים שמעדיפים להסתפק בסיסמה הקצרה של "אין ברירה" ולא לקרוא את ספר התקציב מתחילתו עד סופו. הם עדיין סומכים על הפוליטיקאים והפקידים שינהלו את חייהם בצורה ראויה. לא נורא. עם הממשלה הזאת, זה יעבור גם להם.

שאול אמסטרדמסקי

יאיר לפיד צילום: עמית שאבי

לפיד דאג לבוחריו

גזירה אחת קטנה היתה הסימן המובהק ביותר לאכזבה שהנחיל לבוחריו שר האוצר בגיבוש התקציב וחוק ההסדרים. יאיר לפיד מבקש כעת לבטל את ההטבות במס הכנסה לאקדמאים טריים. טומי לפיד הוא שברא את ההטבות האלה בעשור הקודם, כראש שינוי. לפיד האב לא המציא אותן כדי לחסל גירעון או מכל שיקול כלכלי אחר. הוא הגה אותן מסיבה פוליטית מובהקת: אם חברי הכנסת החרדים יכולים לדאוג לשלל הטבות לבוחרים שלהם, תלמידי כוללים שלא עובדים, לפיד ביקש להראות שהוא יכול לדאוג גם לבעלי השכלה שכן עובדים. זה נכון, לפיד האב לא עמד בסיטואציה מורכבת של שר אוצר מול גירעון ענק. אבל לפחות הוא ידע לדאוג לבוחריו, בצעד קטן כלכלית אבל משמעותי תדמיתית.

גלית חמי

תקציב הביטחון הבעיה היא השיטה

באחד הסיבובים הקודמים של הוויכוח על תקציב הביטחון, רגע אחרי שנדחתה דרישת המערכת להגדילו ב־3 מיליארד שקל, שוחחתי עם בכיר מאוד במשרד הביטחון. הפסדתם, אמרתי לו, איך ייתכן שאתה כל כך נינוח. "אנחנו אף פעם לא מפסידים", הוא אמר, "בקרב, אולי. אבל לא במלחמה על התקציב". הוא צודק. הדרך שבה בנוי תקציב הביטחון מבטיחה שלעולם לא יהיו בו קיצוץ ממשי. בסיס התקציב לעולם לא נפגע; כוח האדם, הפנסיות והוצאות השיקום הם טאבואים; ואם כבר יש קיצוץ, מיד אחריו, ברגע הראשון של מתיחות ביטחונית ומורל לאומי רגיש, קל מאוד לבקש עוד. אין חשיבה לטווח ארוך, אין מיפוי איומים, אין תכנון של רכישות הענק מהחברות הביטחוניות, אלה שבסוף השנה רצים לקנות מהן מה שאפשר כדי לא להישאר עם עודף בכיס. כך שעוד מיליארד או פחות מיליארד בתקציב הביטחון זה לא העיקר. הבעיה היא השיטה. ואף אחד לא מעז לגעת בה.

נעמה סיקולר

חיילים על טנק צילום: גיל נחושתן