כשהילדים בבוץ

ייאוש עמוק, זו התחושה שתוקפת את מי שמתיישב לקרוא את הדו"ח השנתי של מבקר המדינה. מכל עבר קופצות הכותרות: פה מחדל, שם אזלת יד, כאן שחיתות והפקרות. פעם זה מרכז ההשקעות ופעם זו אוניברסיטת תל־אביב. נדמה כאילו לעולם, לאן שהמבקר ישלח את עובדיו, שם הוא ימצא דבר מה שלא עובד

איך בכלל אפשר להכיל את התמונה שמצטיירת מהדו"ח הזה? מה אפשר להבין ממנה? תחת איזו כותרת גג אפשר לכלול גם התנהלות עקמומית של שר הביטחון בתחום טוהר המידות, וגם אפליה על רקע עדתי בשיבוץ תלמידות בבתי ספר חרדיים?

כמו בכל פעם שמדובר ביותר מדי מקרים ומספרים, הנפש נעשית קהה מדי. כשזה מושחת מדי, גדול מדי, מורכב מדי, התגובה האוטומטית היא צקצוק לשון, אנחה כבדה ושיחת ברזייה מקרית על איך "חייבים להגר מכאן, זה לא מקום לגדל את הילדים". מיד אחר כך אנחנו עוברים הלאה: לתהליך המדיני, לסחרחרת הפוליטית, לשערורייה התורנית.

המדינה נוהגת בכסף שלנו בזילות

כדי שלא ללכת לאיבוד בבליל הכותרות, אפשר לעצור לרגע ולהתמקד בסיפור קטן אחד. סיפור שמוסר ההשכל שלו רחב יותר, שמלמד משהו על מערכת היחסים בין מדינה לאזרחיה. זה סיפורם של מעונות היום.

על פי המבקר, כפי שניתן לקרוא בעמ' 8, הפיקוח על מעונות היום והמשפחתונים המוכרים על ידי המדינה, כאלה שמפעילים ארגונים כמו ויצו ונעמת, כמעט אינו קיים. 12 מפקחות מופקדות על כ־1,600 מעונות ברחבי הארץ, שבהם שוהים מדי יום 90 אלף ילדים. 90 אלף. מה הפלא אפוא שב־73% מהמעונות נערך פחות מביקור אחד בשנה, ושב־69% מהם נמצאו מפגעים מסוכנים?

אלה הילדים שלנו. הילדים שאנחנו עוזבים כל בוקר בדרך לעבודה וממהרים לאסוף כל צהריים. אלה הילדים שאנו מפקידים בידי מוסדות שאמורים להיות מפוקחים בידי המדינה. אותה מדינה שמקבלת בכל יום את הכסף שלנו - אותו כסף שבו היא אמורה להשתמש בצורה נבונה, נאורה, כדי לאפשר לנו לחיות כחברה מתקדמת.

אבל המדינה לא עושה שימוש מושכל בכסף שלנו. כשרק 12 מפקחות מופקדות על 1,600 מעונות, זה סימן שמישהו נרדם בשמירה במקרה הטוב, וגילה רשעות מופלגת במקרה הרע. החשודים המיידיים הם תמיד אותם החשודים - אנשי משרד האוצר. אבל האשם הסמוי מן העין, וכאן מגיע מוסר ההשכל, לא יכול להיות מוטל על הפקידים. הוא מוטל עלינו. עלינו כאזרחים, עלינו כחברה.

מי שמרכין ראש, שלא יתפלא

הפילוסוף רוברט נוזיק אמר פעם שמסים הם לא יותר מעבודת כפייה. השכר עבור חלק משעות העבודה שלנו אינו משולם לנו, אלא נגזל בידי המדינה. לפחות במובן הטכני, נוזיק צודק. במובנים אחרים, אם אנו רוצים שהחברה הישראלית תהיה יותר מאסופה של אינדיבידואלים, כדאי שנפנים את המסר שעולה מסיפור המעונות, ושופך אור גם על סיפורים אחרים שמסתתרים בדו"ח מבקר המדינה: כל עוד נמשיך לקום בבוקר בראש מורכן, ללכת לעבודה ולשלם מסים, ולא לוודא שאותם מסים משמשים את המדינה בשביל לתת לנו שירותים נאותים - ולא בשביל לרפד כיסאות או להנציח את הבטלה - האשם יהיה בנו. ואת המחיר ישלמו היקרים לנו מכל.