במת כלכליסט: שלושה מודלים כלכליים

בשבוע שעבר הופיעו שלושת המועמדים לראשות הממשלה בכנס התעשיינים, והציגו את עמדותיהם המאקרו־כלכליות. לכולנו ברור שבהצהרות של ערב בחירות רב הנסתר על הגלוי, אך אפשר לזהות את מערכת ההעדפות של המועמדים. במאמר זה אנסה לבחון את המסרים שלהם.

בנימין נתניהו

משנתו

אוניברסליות לעומת מגזריות: עמדתו העקרונית של נתניהו היא שתפקיד הממשלה ליצור תנאי מאקרו נוחים לכל הענפים והמגזרים במשק, ללא ההעדפה ממשית של מגזר זה או אחר. במסגרת זו יפעל נתניהו להרחיב באופן מהותי את האשראי הניתן במשק ולהוריד באופן כללי והדרגתי את מס החברות ומס היחידים. במקביל יפעל נתניהו לסייע לתחום המחקר והפיתוח, כדי לשמור על יתרון זה של ישראל, בעיקר בתחום כוח האדם.

להערכתי, מודל נתניהו הוא נכון. תפקיד הממשלה הוא לייצר תנאי מאקרו נוחים ושווים לכל הענפים במשק, ולא להתערב בהעדפות סקטוריאליות.

רפורמות: לדעת נתניהו, בשנים הקרובות נדרשות רפורמות בענפים חשמל, מים, אנרגיה ונמלים (יבשתי, ימי ואווירי).

מודל נתניהו בתחום זה הוא נכון. כל הענפים האלה סובלים מיעילות בינונית ומפריון נמוך, שילוב של שכר גבוה ואבטלה סמויה. יישום הרפורמות יחייב מאבק קשה עם הכוחות הקרטליים במשק, אילי ההון ואיגודי העובדים החזקים.

מסים: נתניהו רואה בהורדת מסים גדולה לחברות וליחידים (עד מס שולי של 35%) מנוף עיקרי של הממשלה לעידוד צמיחה. מודל זה של נתניהו ראוי, אך סובל משני קשיים: הראשון, בשיווי משקל ארוך טווח תחייב כל הורדת מסים הורדה מקבילה במשקל הוצאות הממשלה בתוצר, מכאן שמשקל הוצאות האזרחים על בריאות, חינוך ורווחה יגדל.

חווינו שינוי זה בבריאות, כאשר עלה משקל הוצאות הפרטים מ־26% ב־1997 ל־35% כיום. השאלה אם הדבר ראוי היא ערכית־אידאולוגית ולא רק כלכלית; הקושי השני הוא שנתניהו טוען שהורדת שיעורי המס יכולה להגדיל את היקף ההכנסות ממסים.

ספק אם הטיעון נכון בשיעורי המס הנוכחיים בארץ. כבר כיום ניכר היטב הפיגור במסים. נתניהו מודע לקושי זה, ולכן הוא מפזר את הורדת שיעורי המס על פני השנים הקרובות.

ציפי לבני

מועמדת קדימה מדגישה שני מוקדים במדיניותה הכלכלית: הגדלת הוצאות וגירעון בשנה הקרובה, ורפורמה מהותית בביורוקרטיה בכלל ובמינהל מקרקעי ישראל בפרט.

המודל של לבני אולי נכון, אך משבר המשילות בישראל (ולכן משבר הביורוקרטיה) נובע מגורמים רבים כמו אי־רציפות שלטונית, יחסי כוחות לא נכונים בין האוצר לבין שאר המשרדים, מנהיגות חלשה ועוד. מכאן שהרפורמה הנדרשת היא רחבה למדי, ויש לפרט את מרכיביה.

אהוד ברק

מנהיג העבודה מדגיש שהרחבת הגירעון התקציבי ראויה, ותאפשר להגדיל הוצאות ביטחון, בריאות, חינוך וכדומה. אני מסכים איתו שאפשר להגדיל את החוב הלאומי והגירעון בשנת מיתון, אך ברק אינו מגדיר את המגבלות. גירעון בלתי נשלט יביא למשבר בשוק ההון, יעלה את הריביות למשכנתאות ולסקטור העסקי ויפגע ביכולת המימון של הממשלה.

סיכום ומסקנות

שלושת המועמדים לראשות הממשלה מדגישים את עמדותיהם המאקרו־כלכליות, אך כולם נמנעים מלהתמודד עם השאלה הקשה ביותר: כיצד עוברים את השנים 2009-2010 כאשר הגירעון ממריא לשיאים. נתניהו הוא היחיד שמגדיר את הצורך להגדיל הנפקות בארה"ב, אך הוא אינו קובע את מגבלת הגירעון האפשרי. שלושת המנהיגים לא נתנו משקל רב לנושאי רווחה, הנדחקים כרגיל לשוליים. מבחן המנהיגות של ראש הממשלה הבא יהיה ליישם את יעדיו ללא משבר פיננסי.

נאחל לכולנו הצלחה בכך.

הכותב הוא יו"ר פעילים ולשעבר הממונה על הכנסות המדינה