המימד הכלכלי של העובדים הזרים
עובדים זרים חיוניים למשק הישראלי בכמה תחומי עיסוק, אבל המדינה חייבת לפעול נגד כניסת עובדים לא חוקיים ובמקביל לפקח על כללי השכר והזכויות של העובדים בעלי האישור
התיאוריה הכלכלית המתמטית מתייחסת לתנועת עובדים בין מדינות כמו לתנועות של סחורות, מט"ח והון. כל אלה מביאים ליתר התמחות ולתוספת רווחה למשק ובממוצע גם לפרטים. תוספת עובדים זרים לתעשייה למלונאות, לחקלאות ואפילו לשירותים ביתיים, מגדילה את רווחת התושבים.
התיאוריה
מספר העובדים הזרים בישראל מתקרב היום ל-400 אלף, מהם כ–100 אלף חוקיים והיתר עובדים לא חוקיים כולל "מסתננים" מסיני שמספרם גדל בכ-1,500 איש לחודש. העובדים החוקיים ממלאים מכסות מותרות בעיקר בתחומי הסיעוד,החקלאות, והבניין.
העובדים הלא חוקיים מורכבים בעיקר מעובדים זרים שנכנסו כחוק ואיבדו את מעמדם (כ-120 אלף), עובדים שנכנסו באשרת תייר ולא עזבו כאשר תוקפה פג (כ-100 אלף) ואחרים (מסתננים, ירדנים ועוד).
ההכרעה לאשר כניסת עובדים זרים לישראל ובהיקף גדול, התקבלה בשנות ה-90 הראשונות, כאשר ראש הממשלה אז יצחק רבין החליט להקטין מאסיבית את מספר הפלסטינאים העובדים בישראל. שיטת המכסות וריווחי המתווכים, הביאה לגידול מהיר מאוד במספר העובדים הזרים החוקיים והלא חוקיים.
במחצית השנייה של שנות ה-90 של המאה הקודמת ובעשור האחרון, החלה ישראל לפעול בהדרגה כנגד התופעה באמצעים חוקיים ואדמיניסטרטיביים, ההצלחה היתה מוגבלת והמספרים נשארו גבוהים מאוד.
ככלל, ההכרעה הכלכלית נגד עובדים זרים נבעה מכך שנמצא, בניגוד לדעה המקובלת אז, שעובדים זרים אכן מהווים תחלופה לעובדים ישראליים ולכן שיעור האבטלה בישראל עלה ושיעור ההשתתפות של ישראלים בשוק העבודה ירד.
התיאוריה השלטת עד סוף שנות ה-80 בעולם ובארץ היתה ששוק העבודה המקומי אינו תחליפי לעובדים זרים, משום שרמות השכר וסוגי העבודות של הזרים והישראלים שונים לחלוטין, וכך גם באירופה.
בשנות ה-90 השתנתה התמונה בישראל. הגלובליזציה הוציאה עובדים ישראלים רבים מן הענפים המסורתיים והם נאלצו לצאת לשוק העבודה ולהתחרות בעובדים הזרים. במקביל, העלייה בתשלומי הבטחת ההכנסה אצלנו הקטינה את שיעור ההשתתפות של גברים ישראלים. מספר מקבלי הבטחת הכנסה עלה מ-37 אלף ב–1990, ל-150 אלף בשנת 2000, זאת כאשר השכר שקיבלו בשוק העבודה כאן היה נמוך מאוד ורמתו נקבעה למעשה על ידי היצע של עובדים זרים.
הדילמה הכלכלית התיאורטית היא האם העובדים הזרים הם אומנם חיוניים למשק הישראלי, ננסה לענות על כך במציאות הנוכחית בישראל:
בתחום הסיעוד, התחלופה בין עובדים ישראליים לזרים היא חלקית מאוד. העסקת עובד ישראלי במשפחה בה יש חולה סיעודי תעלה לפחות 15 אלף שקל לחודש. העסקת עובד זר תעלה פחות ממחצית מן הסכום האמור. איסור העסקה של עובדים זרים, לא תאפשר טיפול בקשישים הסיעודיים ולכן אין חלופה טובה למצב הקיים.
ברור, עם זאת, שיש גם בתחום זה שירותים שיכולים להינתן על ידי ישראלים בעלות סבירה, אך הם לא קיימים במקרה הספציפי של הקשיש או הנצרך, הנדרש לתמיכה של 24 שעות ביממה.
בתחום הבנייה, שאינו חלק מן המסחר הבינלאומי, אין תיאורטית בעיה באיסור של העסקת עובדים זרים. ברבות ממדינות צפון ומערב אירופה, עובדי הבניה הם "מקומיים" ולא זרים, עם עלויות שכר גבוהות יחסית. במדינות, אלה פותחה טכנולוגיה עתירת הון, כך שאין השפעה ארוכת טווח על המחירים. כל שינוי במדיניות, יחייב כמובן תקופת מעבר ארוכה יחסית ואולם הוא אפשרי כלכלית, ללא נזקים למשק.
ענף החקלאות הוא חלק אינטגרלי מהמסחר הבינלאומי, וממילא הגדלת עלויות קיצונית תביא להתכווצות הענף (כמו בטקסטיל). ישראל צריכה לקבל הכרעה, הקטנת מספר העובדים הזרים תוך התכווצות מסיבית של הענף או מתן היתרים נרחב ושמירה על היקף החקלאות הקיים היום.
עלות השכר ליחידת התפוקה של עובד תאילנדי היא פחות ממחצית מעובד ישראלי. ממילא צמצום מספר העובדים הזרים יגדיל את עלויות העבודה במידה שלא תאפשר תחרות בשוק הבינלאומי. ישראלים יסכימו לעבוד בחקלאות בערבה, אך בשכר גבוה מאוד, שימנע יכולת תחרות של הייצוא החקלאי הישראלי בעולם.
ראוי להשלים עם העובדה שבעיית העובדים הזרים הלא חוקיים היא בעיה פרמננטית כל עוד יש היתרים לעובדים זרים בישראל. מטבעו של עולם, שלכל 100 עובדים זרים שפג תוקף רישיונם, חלקם יישארו בישראל באופן בלתי חוקי, יתחתנו ויולידו ילדים.
"אם כל חטאת" במודל הישראלי של עובדים זרים היא מתן הרישיונות למעסיקים ואנרכיה בתחום התיווך. הרישיון למעסיק, נותן לו כוח בלתי סביר ביחס לעובד, ההופך לגורם ייצור סחיר בשוק ורנטה למעסיק. האנרכיה בטיפול בנושא התיווך מביאה לניפוח עלויות התיווך, גלגולם לעובד הזר והפיכתו "לעבד" החייב לממן את דמי התיווך בתקופה ממושכת של עבודת פרך.
הפיתרון לשתי הבעיות מחייב מעורבות הממשלה והסכמות עם הממשלות שהן "היצואניות" של העובדים (תאילנד, פיליפינים, סין ועוד). דמי התיווך חייבים להיות קבועים וסבירים, הגורם המפקח והמבקר צריך להיות ציבורי ממשלתי, וכללי המשחק (שכר, זכויות עובדים, דמי התיווך), צריכים להיות ברורים ואחידים.
"כוחות השוק" נכשלו במשימה של קליטה מושכלת של עובדים זרים ויצרו אנרכיה, קיפוח העובדים וזכויותיהם, מסחר ברישיונות, שחיתות שלטונית אצלנו ועוד.
ישראל צריכה לפעול בכל דרך נגד כניסת עובדים זרים לא חוקיים, אך היא צריכה להמשיך ולתת היתרים ולהכיר בכך, שחלקם יישארו גם לאחר שיפוג התוקף של ההיתר. שיטת המכסות והתיווך בהבאת עובדים זרים, נכשלה ונדרש לכן שינוי מהותי.
יורם גבאי הוא יו"ר פעילים ניהול תיקי השקעות
