מוזיקה

פה גדול מכה שוב: מוריסי מחולל מהומות

סיכה קטנה שענד גרמה לאלפי שמאלנים שבורי לב לתהות, שוב, אם גיבורם באמת גזען או סתם פרובוקטור. אלבומו החדש רק מעמיק את הבלבול

דנה קסלר 08:0029.05.19

גם כשהוא לא פותח את הפה, מוריסי מצליח לחולל מהומות. לפני כשבועיים הוא הגיע לתכניתו של ג'ימי פאלון לבצע שיר מתוך אלבום הקאברים החדש שלו, "California Son", כשהוא עונד סיכה של מפלגת הימין הקיצוני האנטי־איסלאמית For Britain. מוריסי כבר הביע בראיונות את תמיכתו במפלגה וענד את הסיכה גם בהופעות חיות, ועדיין בכל פעם מחדש זה עושה כותרות. מעריציו הנאמנים לא כל כך יודעים מה לעשות עם אלבומו החדש - לשמוח או להחרים? הגיבור סרח.

  

מוריסי בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון עם סיכת מפלגת הימין הקיצוני האנטי־איסלאמית For Britain, לפני שבועיים מוריסי בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון עם סיכת מפלגת הימין הקיצוני האנטי־איסלאמית For Britain, לפני שבועיים צילום: Getty Images

 

כבר באמצע שנות השמונים הואשם מוריסי בלאומנות. רמזים היו שם תמיד, אבל אף אחד לא רצה להאמין. כמו שטוני פרסנוס כתב במגזין Vox ב־1993: "מוריסי היה יכול לפלוש לפולין ועדיין לא הייתי מאמין שהוא נאצי". אחרי הכל, איך מי שבנה קריירה בתור אנטי־תאצ'ריסט יכול פתאום להיות ימני? אבל מוריסי יותר מורכב מזה, והוא לא רואה את העולם באופן דיכוטומי, כפי שיטרח להסביר שוב ושוב. לא שאנחנו מבינים מה בדיוק הוא אומר. וגם חוסר המובנות שלו מעצבן רבים. אבל מוריסי מעולם לא חשש לעצבן, ואם היה מתנהג יפה, הוא עוד היה עלול לקבל תואר אבירות ולהפוך לבוב גלדוף, רחמנא ליצלן.

 

לתוך מציאות שבה חלקים גדולים מהתקשורת וממעריציו הפנו לו עורף, מוציא מוריסי אלבום חדש. "California Son" הוא אלבום הסולו ה־12 שלו, שבו הוא מבצע שירים אמריקאים מהסיקסטיז והסבנטיז, רבים מהם של סינגר־סונגרייטרים המזוהים עם מחאה חברתית מהצד השמאלי של המתרס, ובתור מי שמאז ומעולם היה מאוהב במיתוסים של אמנים שמתו מוקדם, גם כאן הוא מצדיע לכמה כאלה: אמן הפולק טים הארדין שמת בגיל 39 ממנת יתר של הרואין, זמר המחאה פיל אוקס שהתאבד בגיל 35, וכוכב הגלאם רוק ג'ובריאת (Jobriath) שמת מאיידס בגיל 36.

 

למרבה הצער מלבד ג'ובריאת, אין פה יותר מדי אמנים מעניינים שלא היינו מכירים בלי מוריסי (וגם אותו הוא כבר הכיר לקהל בהזדמנויות שונות בעבר). הבחירה בבוב דילן, ג'וני מיטשל, קרלי סיימון ורוי אורביסון קצת משעממת. לפחות הוא לא הלך על הלהיטים הגדולים והצפויים.

 

לאור הסטטוס הנוכחי של מוריסי כאויב הציבור, אי אפשר שלא לחפש מסרים בשירים הספציפיים שבחר לבצע. חלקם ברורים. בתור מי שיצא לא פעם נגד מערכת החינוך, הבחירה ב"Suffer The Little Children" של באפי סיינט־מרי היא מובנת. אבל יש גם בחירות מבלבלות יותר, כמו "Lady Willpower" של גארי פאקט וה־Union Gap, שנהגו ללבוש בהופעות את מדי צבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית. מצד אחד, צבא האיחוד שאף לסיים את העבדות - סנטימנט אנטי־גזעני במובהק. מצד שני, זה קאבר בעידן #metoo לשיר שבו הדובר מנסה לשכנע את נערתו לשכב איתו, אחרת יעזוב אותה.

 

"California Son". קאברים דו משמעיים להמנוני שמאל "California Son". קאברים דו משמעיים להמנוני שמאל צילום: AP

 

והכי מבלבל הוא "Only a Pawn in Their Game" של דילן. מצד אחד השיר מספר על האקטיביסט השחור מדגר אוורס שנרצח בידי לבן ב־1963 ונחשב לשיר תמיכה בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. מצד שני, השיר גם מזכה במידת מה את הרוצח מאשמה בטענה שהוא רק פיון בידי האליטה הלבנה העשירה שמסיתה את הלבנים העניים נגד השחורים. באור הדעות האחרונות שמוריסי מביע, אפשר לפרש את השיר לכל מיני כיוונים.

 

בתום האזנה לאלבום קשה להבין מה מוריסי מנסה לומר. סביר שהוא בעיקר מנסה לבלבל - עוד תחביב וותיק שלו. יש באלבום רגעים יפים ופחות. ההפקה עשירה מדי ומוגזמת, אבל לפעמים זה עובד, כמו למשל בשילוב של צפצופים אלקטרוניים וסקסופון - שני אלמנטים בלתי מוריסיים במובהק - בביצוע של "Don't Interrupt the Sorrow" של ג'וני מיטשל, למשל.

 

אבל דווקא כשכולם שונאים את מוריסי, זה זמן מצוין בשבילי לחזור לאהוב אותו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x