בין פנטזי ספורט לבלקג'ק: הגבול המטושטש בין משחקי יכולת להימורים
אם יש לכם ילדים בגילאי בית ספר, כנראה שגם אתם מכירים את הצלילים של Brawl Stars, Clash Royale או Fortnite שבוקעים מהטלפון כמעט ללא הפסקה. מדובר במשחקים שזכו לפופולריות עולמית אדירה. חלקם מתחרויות אונליין מאורגנות עם פרסים כספיים, אחרים במשחקים יומיומיים עם "קופסאות הפתעה" או מטבעות וירטואליים שהופכים, בתרגום קל, לכסף אמיתי. ומה שמתחיל כמשחק תמים לילדים, הופך מהר מאוד לשאלה מורכבת שמעסיקה כיום מחוקקים, עורכי דין וחברות ענק בכל העולם: מתי משחק הופך מהנאה לגיטימית להימור אסור?
החוק הישראלי קובע הבחנה ברורה, לפחות על הנייר, בין משחקי מזל לבין משחקי יכולת. חוק העונשין אוסר על קיום משחקים שתוצאתם תלויה במידה רבה יותר במזל ולא ביכולת או בהבנה של המשתתף, ומגדיר אותם כמשחק אסור. המשמעות היא שאם המזל הוא המרכיב הדומיננטי מדובר בהימור. אם ההצלחה תלויה בעיקר בכישורים, ידע, אסטרטגיה או זריזות, זהו משחק יכולת ולכן חוקי.
נשמע פשוט? במציאות, רחוק מכך. כמעט כל משחק משלב גם מזל וגם יכולת. בפוקר למשל, שנחשב בעיני רבים כמשחק אסטרטגיה שבו הניסיון, במיוחד בטורנירים, הוא הגורם המכריע אך עדיין קיים אלמנט משמעותי של אקראיות, נדרשו בתי המשפט פעמים רבות להכריע בשאלה מהו המרכיב העיקרי. בפסיקות שונות בישראל נקבע כי יש לבחון את מבחן הדומיננטיות, כלומר האם תוצאת המשחק מוכרעת בעיקר על פי המזל או על פי היכולת. כך למשל, רמי קלפים, בינגו ומכונות מזל הוגדרו כמשחקי מזל, בעוד טורנירי שחמט, ברידג’ או טריוויה הוכרו כמשחקי יכולת לגיטימיים לגופו של עניין, פוקר עדיין נחשב בישראל כפעילות הימורים.
בארצות הברית ההבחנה בין משחק מזל למשחק יכולת משתנה ממדינה למדינה כאשר רוב המדינות עושות שימוש במבחן הגורם הדומיננטי ובאחרות נעשה שימוש במבחנים מחמירים יותר שלפיהם גם רמה נמוכה יותר של "מזל" במשחק תביא להגדרתו כפעילות הימורים שמצריכה רישיון או שפשוט אסורה במדינה הרלוונטית. משחקיFantasy Sports למשל, שבהם השחקנים בונים קבוצות ספורט ומתחרים ביניהם בטורנירים על כסף אמיתי, הוכרו במדינות רבות (אך לא בכולן) כסוג של משחקי יכולת. למרבה הצער, בעוד שבמקומות רבים ברחבי העולם נעשה ניסיון אמיתי למצוא איזון באמצעות יצירת ודאות משפטית במטרה לעודד חדשנות ותעשייה דיגיטלית מצד אחד מבלי לאפשר הפיכת האינטרנט לקזינו וירטואלי מצד שני, הרי שבישראל האיזון הזה עדיין לא הושג וישנה עמימות רבה בנוגע להגדרת הפעילות כמשחק יכולת או כהימורים.
מדינות רבות אחרות ברחבי העולם עושות שימוש במבחנים דומים לאלו שבהם נעשה שימוש בארה"ב, ובעוד שחברות הימורים פועלות באופן חוקי רק לאחר שביקשו וקיבלו רישיון מתאים מהמדינה הרלוונטית שמסדיר את הפעילות ומטיל על החברה חובות רבות כדי להגן על המשתמשים, חברות המפעילות משחקי יכולת זקוקות לחוות דעת משפטית באותה מדינה, המנתחת את הפעילות וקובעת שמדובר במשחק שמתבסס בעיקר על יכולת ולא על מזל, ולכן הפעילות אינה נחשבת להימורים.
לאור זאת, חברה ישראלית הפועלת במדינה או חברה בינלאומית שבוחנת כניסה לישראל חייבת לבדוק לעומק את אופי המשחק שלה ולפעול אך ורק על בסיס חוות דעת שמכשירה את הפעילות וקובעת שלא מדובר בהימורים בתחומי מדינת ישראל. אם יש במשחק אלמנט של מזל משמעותי, למשל הגרלה או פרס אקראי, ישנו סיכוי לא קטן שמדובר בפעילות הימורים. אם מדובר בתחרות שמבוססת בעיקרה על כישורים כמו ידע, זריזות או שליטה בזמן אמת, ישנה סבירות גבוהה שלא מדובר בהימורים, אך עדיין נדרש ניתוח פרטני של מנגנון המשחק.
בעוד שתעשיית ההימורים העולמית מגלגלת מאות מיליארדי דולרים, גם תחום משחקי היכולת הפך בשנים האחרונות למכונת כסף אדירה, בין אם מדובר באפליקציות טריוויה או בפלטפורמות שבהן משתמשים מתחרים זה בזה על בסיס מיומנות ולא מזל. גם בישראל ניכרת פעילות גוברת בתחום, וחברות רבות בוחנות כיצד לפעול כאן כחוק.
נראה שהשאלה אינה אם, אלא מתי המחוקק הישראלי יידרש להסדרה עדכנית של עולם משחקי היכולת. כמו תמיד, הטכנולוגיה רצה מהר יותר מהרגולציה והפער רק גדל. המטרה צריכה להיות ברורה: לאסור הימורים מזיקים ומטעים, אך לא לחסום חדשנות טכנולוגית ויזמות בתחום המשחקים. כל עוד לא ייקבע קו גבול ברור בחוק, ישראל תישאר באותו אזור אפור שבו החברות חוששות לפעול והמדינה מאבדת הזדמנות לתעשייה חוקית ומוסדרת.
בסופו של דבר, בין אם מדובר בילדים שמשחקים במשחקים ומתחרים מול חבריהם ובין אם ביזמים שמפתחים את המשחק הגדול הבא, צריך לדעת איפה עובר הגבול בין משחק לגיטימי להימור אסור. וזהו גבול שכדאי למדינה, לשוק וגם לציבור להגדיר מחדש ומהר.
צחי זך הוא שותף ומנהל תחום הקריפטו והגיימינג במשרד עמית, פולק, מטלון ושות'
