"אם וודי אלן היה בא אלינו היום היינו חושבות פעמיים"
"אם וודי אלן היה בא אלינו היום היינו חושבות פעמיים"
"הארווי ויינסטיין הוא מפלצת, לא אדם רגיל". "הוליווד השתנתה לטובה בזכות מי־טו". "טאלנטים מקומיים יעדיפו אותנו כי אנחנו ישראליות". "לסרט בבית הקולנוע עדיין יש הילה שלנטפליקס אין". המפיקות הבינלאומיות שרון הראל ומאיה אמסלם מעלות ב־HOT את הסדרה החדשה "בוגד" וחושפות את השינוי שעבר על התעשייה בשנים האחרונות
את הפּיץ', ההצגה המתומצתת של התסריט, לסדרה "בוגד", שמעו המפיקות של חברת ווסטאנד בטלפון. ווסטאנד היא חברת הפקה שלרוב משקיעה בסרטי קולנוע כמו "גוספורד פארק" של רוברט אלטמן, "זרים מושלמים" של פאולו ג'נובזה ו"ימים נוראיים" של ירון זילברמן. והפיץ' ל"בוגד" שיצרו רון לשם ועמית כהן התחיל במשפט "מטוס ממריא מנמל התעופה בן גוריון להודו ונעלם מהרדאר". זה מיד עורר את סקרנותן של שתי המפיקות — שרון הראל ומאיה אמסלם.
כמו סדרות ישראליות מצליחות אחרות, גם "בוגד" שתעלה מחר ב־HOT (וגם ב־VOD וב־Next TV) מתחילה בסיפור שמצלצל מוכר, למשל תעלומת המטוס המלזי, ו/או תעלומת הטייס הגרמני שבכוונה ריסק את המטוס על רכס האלפים. "זה מתפתח לפאזל של אנשים שהיו במטוס, ובני משפחותיהם, וצריך להבין מי מעורב ומי לא", מנדבת אמסלם מעט מידע.
הסדרה, מרובת הכוכבים המקומיים, מעוז זהבי, דרך אורנה בנאי ועד ליאור אשכנזי — בעלה של אמסלם, שאותו הכירה כאשר החברה שלהן הפיקה את "הערת שוליים" בכיכובו — היא מותחן אפקטיבי, מרובה דמויות ועלילות, שכולן נראות חשודות ופתלתלות במידה אחידה ורבה.
2 צפייה בגלריה
אורנה בנאי וליאור אשכנזי ב"בוגד". "זה מותחן, אז אין כמעט משמעות להיותו ישראלי"
(צילום: HOT ו-NEXT TV)
זו סדרת הטלוויזיה הראשונה שהמפיקות השקיעו בה, אבל כתיבתה התעכבה, ואז הגיעה הקורונה ולכן סדרות אחרות שהשתיים השקיעו בהן כבר הספיקו לעלות לאוויר, כמו "שעת נעילה", הסדרה על מלחמת יום כיפור גם היא של רון לשם ועמית כהן, שהחברה של הראל ואמסלם השקיעה בה 13 מיליון שקל (והתאגיד השלים את 9 מיליון נוספים), ובכך הצילו אותה מתהומות הנשייה; אחרת היא "המפקדת" של עטרה פריש, גם של התאגיד, שאותה קנו לאחר שצולמה. אמסלם (50) היא האחראית הבלעדית על המכירה של "שעת נעילה" ל־HBO, מכירה שוברת שיאים, בסדר הגודל של "טהרן" ו"לאבד את אליס" לאפל, כך לפי המפיקות.
הראל (70), בתו של יוסי הראל מפקד האקסודוס, ואשתו של איל ההון הבריטי סר רונלד כהן, היא המפיקה המיתולוגית של הסרטים "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", שייסדה בבריטניה את קפיטול, אחת מחברות ההפקות העצמאיות המצליחות באירופה, שהפיקה יותר מ־100 סרטים מז'אנרים שונים ובהם זוכי אוסקר כ"חלומות כדורסל".
ב־2006 מכרה את החברה ברווח של מיליוני ליש"ט, והקימה ב־2008 יחד עם אמסלם את "סרטי ווסטאנד". בסיס החברה בלונדון אך בשנים האחרונות העמיקה החברה את פעילותה בישראל.
"אנחנו חברה בינלאומית, עם כתשעה בעלי תפקידים קבועים, שיש לה הזדמנות להיכנס לתכנים ישראליים, ואלה נהיו נורא מעניינים וגם חשובים לי באופן אישי", אומרת הראל. "היום עושים המון תכנים. בעבר היית עושה סרט ואז מחכה עוד 4-3 שנים עד הסרט הבא. התעשייה עברה תהליך היסטורי של האצה, לא רק בישראל".
כוונתן כמובן לכניסת חברות הסטרימינג לתמונה. "בתחום הסרטים אנחנו עדיין שואפות להשקיע בסרטים שיוצגו בבתי הקולנוע ולא ישירות בסטרימינג", אומרת אמסלם. "כי יש להם יותר סיכויים לבלוט. אם ניקח את 'האב' עם אנתוני הופקינס, לדוגמה. כשהוא הוקרן בבתי הקולנוע, הוא לא עשה הרבה כסף בקופות, משהו בסביבות 2 מיליון דולר. אבל אחר כך הוא הרוויח הרבה בצפייה ב־VOD. אז נכון שזה משום שהסרט קיבל אוסקר ואנתוני הופקינס הוא שם שמושך קהל, אבל העובדה שזה סרט קולנוע נותן לו פרופיל, מייחד אותו מעוד סרט בנטפליקס. גם אם לא ראית אותו בקולנוע, יש סביבו הילה, והוא יהיה מהסרטים הראשונים שתרצי לראות ב־VOD. לסרטי קולנוע עדיין יש תו תקן של איכות גם אם לא הולכים לראות אותם באולם".
מהו תו התקן הישראלי, לפחות זה שאתן מביאות לחברה הבינלאומית שלכן?
"אנחנו מביאות אותנו", אומרת אמסלם, שעלתה לישראל מצרפת ובעברה עבדה כאן כעו"ד.
"יש חברות שמתעניינות במה שקורה בארץ, אבל מה שמייחד אותנו זה שאנחנו מפה ועובדות פה. לטאלנטים ישראלים נוח לדבר איתנו. אנחנו מדברים אותה השפה; מכירות את ההווי של כאן. יש נושאים שמדברים אלינו ואולי לא ידברו לחברות הפקה זרות. לכן חשוב ששאר העובדים אצלנו הם לא ישראלים. כך יש לנו שתי נקודות מבט. היו מקרים ששרון ואני אהבנו — והיתר לא הבינו. זה לא אומר שלא צריך לקחת את הפרויקט, אלא שצריך יותר לחפור בו, לשאול יותר שאלות. לעומת זאת אם הם אוהבים, זה אומר שהפרויקט מובן וטוב לכולם: אנשים אצלנו, למשל, התחברו מיד ל'שעת נעילה' בגלל הסיפורים האנושיים, העובדה שמדובר באנשים צעירים. גם 'המפקדת', שרחוקה כל כך מהווייתם, מצאה חן בעיניהם בגלל הטון המצחיק והבנות. ו'בוגד' הוא מותחן, אז אין כמעט משמעות להיותו ישראלי. בעיקרון אם הרגש עובד, לא משנה כל השאר".
"אנחנו חברה של נשים. יש לנו הרבה תכנים נשיים", מוסיפה הראל. "יש לנו לייבל שנקרא We Love ויש בו הרבה יצירות על ושל נשים". כמו למשל סרט האקשן "Close" או הסרט הדוקומנטרי "אשת הקולנוע" על הבמאית ג'יין קמפיון, "שדרכו מבינים כמה המסלול שלה היה כל כך הרבה יותר קשה", מתארת אמסלם.
אפשר להניח כי גם הדרך של הראל כמפיקה בתחום הזה, לפחות בתחילת הדרך, לא היתה קלה. "לאורך השנים לא הייתי אישה יחידה בתחום, אבל זה בהחלט היה משחק של גברים", היא אומרת. "גם בחברה הקודמת השותפה שלי היתה אישה, וזאת גם היתה חברה של נשים. אבל המצב היום בתחום השתנה. יש הרבה נשים בתפקידים חשובים, אבל ראשי החברות הגדולות הם עדיין בעיקר גברים".
אתן גם עובדות בתקציבים פחותים מחברות מקבילות גבריות?
הראל: "לא חושבת".
אגב יחסי הכוחות בתעשייה, שינוי נוסף שחל הוא בחשיפה ובהוקעה של גברים תוקפניים ואלימים שפעלו בה. אתן מרגישות בזה?
הראל: "תנועת מי־טו השפיעה על כל התחומים, אבל בראש וראשונה בתחום הקולנוע".
אמסלם: "היום הרבה יותר נזהרים. אם עשית טעות אתה תשלם עליה. וודי אלן מתקשה לעשות סרטים. זו תוצאה ישירה של הסדרה הדוקומנטרית עליו. כיום מפיצים את הסרטים שלו בממדים הרבה יותר צנועים ולא מצפים שהם יהיו שוברי קופות".
הראל: "התקציבים שלו היו מאוד גדולים. הסרטים שאנחנו עשינו איתו (בין היתר: "יסמין הכחולה", "קליעים מעל ברודוויי" ו"סלבריטי", ר.ק) — עלו 27 מיליון דולר כל אחד. אם היינו עושות סרט איתו היום, המימון של הפרויקט היה לוקח בחשבון את התגובות השונות".
הייתן עובדות איתו?
אמסלם: "אני חייבת לומר שהסדרה עשתה לי משהו. הסרטים שלו שיש לנו בקטלוג הם מלפני עשר שנים. אין לנו סרטים עדכניים שלו. אם היום היו באים עם סרט של וודי אלן ואומרים לנו 'קחו אותו' — בטוח שהיינו חושבות פעמיים".
הראל מהנהנת בהסכמה וממליצה על ספר שהיא קוראת עתה בשקיקה, של העיתונאי קן אאולטה ושמו 'Hollywood Ending', שכותרת המשנה שלו היא "הארווי ויינסטיין ותרבות ההשתקה". בקולה השקט והמאופק אומרת הראל על ויינסטיין "הוא מפלצת, לא אדם רגיל". היא מתארת את הדינמיקה שכוכבות כמו גווינת’ פלטרו נקלעו אליה, כפי שעולה מהכתוב, "ואני מאמינה לכל מילה. לא היתה להן אופציה אחרת".
אז כעת הוליווד ותעשיית הקולנוע נהפכו למקום פחות אכזרי?
"אני בטוחה שכן", קובעת שרון הראל.
