ניתוח
הכוחות ששולחים את השקל למעלה חזקים מהריבית - בהרבה
למרות הורדת הריבית של בנק ישראל ל־3.75%, השקל המשיך להתחזק בניגוד לתיאוריה המקובלת. העליות בוול סטריט, הירידה בפרמיית הסיכון והציפייה לנורמליזציה פוליטית דוחפות את המטבע הישראלי למעלה, בעוד שהיצואנים והתעשייה מזהירים מפגיעה גוברת בתחרותיות ומהיעדר מענה ממשלתי
הורדת הריבית של בנק ישראל ל־3.75% שביצעה הוועדה המוניטרית של בנק ישראל אתמול, היתה אמורה לפחות לפי התיאוריה הקלאסית הפשוטה, להחליש את השקל. פער הריביות מול ארה"ב הצטמצם - למעשה כמעט נעלם (כ-0.125% בלבד, הנמוך מאז אוגוסט אשתקד) - והמשקיעים היו אמורים לקבל עוד סיבה להחזיק פחות שקלים. אלא שהתגובה הייתה הפוכה: הדולר נפל מאזור 2.9 שקלים לכיוון 2.84. זה לא רעש, זה אירוע מקרו־כלכלי המצריך תשומת לב.
המסקנה הראשונה מהאירועים ביממה האחרונה היא שפער הריביות לא היה המשתנה המרכזי - בקושי משמעותי, שהסביר את הייסוף בשנה וחצי האחרונות. ייתכן שהוא השפיע בשוליים, אבל הוא לא היה המנוע. היום קיבלנו ניסוי כמעט "טבעי": הריבית ירדה והשקל התחזק. כלומר, הכוחות שמושכים את השקל למעלה חזקים בהרבה מפער הריביות.
האיתות השני הוא כי אכן וול סטריט קובעת את שער החליפין. כל עוד הנאסד"ק עולה, המוסדיים בישראל נדרשים לגדר חלק מחשיפת המט"ח שלהם, כלומר למכור דולרים ולקנות שקלים. כלל האצבע בשוק מדבר על כ־0.25% ייסוף בשקל על כל עלייה של 1% בנאסד"ק. לכן, אם שוקי המניות בארה"ב ממשיכים לעלות, הלחץ על השקל לא ייחלש, אלא שהוא ימשיך להתחזק.
האיתות השני קשור לפרמיית הסיכון של ישראל. ירידת ה־CDS מלמדת שהשווקים כבר מתמחרים תרחיש של סוף מלחמה, ואולי גם סוף הממשלה - שניהם טובים לכלכלת ישראל. מבחינת המשקיעים, פחות סיכון פירושו יותר נכונות להחזיק נכסים שקליים. כך נוצר מצב כמעט אבסורדי: עוד לפני שהמציאות הפוליטית והביטחונית באמת השתנתה, שוק המט"ח כבר מתנהג כאילו ישראל נכנסת לשלב של "נורמליזציה" גיאו-פוליטית וגם פוליטית.
אבל מעבר לעובדה שמדובר באירוע "אופטימי", המשק הישראלי תלוי ביצוא, לרבות שירותים. ובנקודה הזו אין שינוי: הכשל המדיני נמשך. ראש הממשלה ושר האוצר ממשיכים להתייחס לייסוף השקל כאילו מדובר בייסוף הריאל ברזילאי ולא בעיה שלהם. או חמור מכך, כאילו מדובר בבעיה של בנק ישראל. במקביל, בנק ישראל עצמו אותת אתמול שההתערבות במט"ח איננה פתרון ובראיון ל"כלכליסט" הבהיר הנגיד ירון כי תפקידו של בנק מרכזי אינו להנדס את שוק המט"ח. הוא גם לא יכול. אחרי שהמשנה לנגיד אנדרו אביר פתח בראיון לכלכליסט לפני שבוע פתח זהיר לדיון בכלים כמותיים (התערבות בשוק המט"ח), הדברים של הנגיד דווקא ציננו את הציפיות. המסר היה ברור: אנחנו מבינים את המצוקה. הכלים המתאימים הם פיסקאליים (תקציביים, קרי באחריות הממשלה). כלומר, הנגיד החזיר את הכדור לאוצר.
המחירים בארה"ב אומנם עולים מהר יותר מהמחירים בישראל, דבר שאמור להוביל לפיחות במונחי שער חליפין ריאלי. הרי אם האינפלציה גבוהה יותר בחו"ל, חלק מהייסוף הנומינלי נבלע בפערי המחירים. המשמעות היא כי עדיין לא כל הייסוף מתורגם בפגיעה בתחרותיות של המוצרים הישראלים. אבל זה רק חלקי וזה לבטח לא מנחם את היצואנים כאשר שער הדולר צולל בהיקפים ובמהירויות כאלו. חוזים נסגרים בשקלים חזקים מדי, ויוקר המחיה המקומי - שכר, ארנונה, חשמל, רגולציה – (שטיפולם הוזנח על ידי הממשלה הנוכחית למרות שזה היה הטיקט שלה בבחירות הקודמות) - לא יורד באותו קצב. הרי האינפלציה הכוללת אכן יורדת, אבל זה בעיקר בגלל שאינפלציית הסחירים קרובה לאפס שכן אינפלציית הבלתי סחירים (שירותים) – כבר מעל תקרת היעד (3.3%).
בינתיים, התעשייה נשארת בלי כתובת. זה כבר לא רק יצואנים שמתלוננים. גם מפעלים שאינם מייצאים ישירות נפגעים דרך הלקוחות שסוגרים או ספקים שמפסיקים לפעול, כי פשוט לא שווה. הנזק הוא רבתי ולא נקודתי. השורה התחתונה פשוטה: אם וול סטריט תמשיך לעלות, אם פרמיית הסיכון של ישראל תמשיך לרדת, ואם הממשלה תמשיך להתבונן מהצד - דולר של 2.8 שקלים כבר איננו תרחיש קיצון.
