"הסנדביץ' הוא רק פתח לשיחה עם הפצועים"
"הסנדביץ' הוא רק פתח לשיחה עם הפצועים"
חצי שנה מפרוץ המלחמה, רוב המסעדות הפסיקו להתנדב לטובת החיילים והמפונים. אבל אביבית פריאל־אביחי ממסעדת “אוזריה” הוותיקה עדיין מוציאה בכל יום יותר מ־100 מנות לפצועים ולבני משפחותיהם. "אני עומדת במטבח וחושבת איך יכול להיות שבמרחק של שעה מפה קבורים חטופים וחיילים נלחמים על חייהם, אז אני עושה את מה שאני יודעת ומבשלת להם"
אביבית פריאל־אביחי היא אחת השפיות הוותיקות בענף שבו כל ילד בן 22 מחזיק רזומה של 10 מסעדות "שבכולן הוא גם היה השף", היא מתארת בצחוק אבל בלי לזלזל לרגע. היא כבר 12 שנים מנהלת את מסעדת "אוזריה", הים־תיכונית שלה בפאתי שוק לוינסקי בתל אביב, מחלוצות הגל החדש של בתי האוכל ששטפו את השוק הוותיק.
1 צפייה בגלריה
פריאל בביתה באוקטובר בימים הראשונים של ההתנדבות. "בסוף הפצועים הם אלה שמעודדים אותנו"
לפני שבועיים קיבלה פריאל־אביחי, ביחד עם עוד 18 שפים ואנשי אוכל אחרים, פרס הוקרה במסגרת פרסי המטבח הישראלי על תרומתה לחברה בזמן המלחמה. אלא שבעוד שכל השאר הפסיקו כבר מזמן את פעילות ההתנדבות שלהם (וזה כמובן בסדר), פריאל־אביחי ממשיכה. מדי בוקר היא מתייצבת במתנ"ס של רמת חן ויחד עם עוד מתנדבות הן מכינות כריכים וסלט ופירות לטובת פצועי המלחמה המאושפזים במרכז הרפואי שיבא השכן בתל השומר. ככה כבר חצי שנה, כשהתקציב לכך בא "בעיקר מתרומות, וקצת על חשבון המסעדה".
פריאל־אביחי (57), נשואה פלוס שניים וגרה ברמת גן. עובדת באוכל כל חייה. היא היתה ברמנית, טבחית ולבסוף שפית. ב־1998 פתחה את “וינונה”, מראשוני ברי היין בישראל. "זה היה בית יין וחנות יין עם דמי חליצה וכו'. לא הכירו אז דבר כזה בארץ", היא מספרת. "פתחתי מתוך אהבה ליין ואירוח והמקום עבד מצוין. אז זה היה חדשני". אחר כך היתה במשך עשור השפית של “טפאו”, המסעדה הספרדית המצליחה והאהובה ברחוב הארבעה שיש לה גם סניף בהרצליה, שקיים עד היום.
לפני 12 שנים, פתחה את “אוזריה”. "לאוכל היווני הגעתי כי אני כנראה יוונייה בנשמה. זו המדינה שביקרתי בה הכי הרבה, אני אוהבת מוזיקה יוונית. אבל ‘אוזריה’ היא לא באמת מסעדה יוונית. יש מוסקה וצזיקי וסופלאקי אבל גם 'הכרובית של אביבית' ומנות ספרדיות. זו מסעדה ים־תיכונית עם שם יווני".
"לא עניין של תזונה"
כשהיא נשאלת מה עשתה המלחמה למסעדה, היא משיבה ש"המסעדה עובדת, אין לי תלונות גדולות. זה פחות יציב, יש ימים חזקים ויש חלשים, אבל השורה התחתונה היא בסדר בסך הכל. מהצד המסעדני אני מברכת על זה שהעסק עובד ושורד. להגיד לך שאני לא בדיסוננס? אני לא יכולה: אני עומדת במטבח לפעמים וחושבת איך יכול להיות שבמרחק של שעה מפה קבורים חטופים במנהרות, וחיילים נלחמים על החיים שלהם. הגרון שלי נחנק, הבטחתי שאני לא מפסיקה להכין להם אוכל, כל עוד מחלקות פצועי המלחמה בבית החולים פעילות. ולצערי הן לא מתרוקנות - אחד יוצא, נכנס אחר".
וזה מסייע לך לפתור את הדיסוננס?
"לא. זה כן עוזר לי. לדעת שאני עושה משהו ולא יושבת על התחת שלי בנוחות כשהדבר הנורא והמזעזע הזה קורה. אני לא יכולה לא לעשות כלום, אני פשוט לא יכולה. מבחינתי זו התרומה שלי למאמץ הלאומי, אין לי דרך אחרת לתרום. אני יוצאת להפגין ועושה את זה. אבל מה שאני יודעת לעשות זה להאכיל. אני מייחלת לרגע שבו לא אצטרך יותר להכין כריכים".
כמעט כל המסעדות הפסיקו מזמן להתנדב, וחלק גם עשו מהעניין הון תקשורתי לא קטן (לא שזה מגמד את המעשה וחשיבותו). למה את ממשיכה?
"זה מתחיל בתחושה שנולדה ולא עזבה שהמדינה נטשה. בהתחלה תרמנו לא רק לפצועים, אלא גם למשפחות המפונים והחיילים. עשינו 800-700 כריכים ביום, עכשיו אנחנו מכינות כבר רק 150 מנות בערך ביום".
היום כבר לא באמת צריכים את זה כמו בהתחלה, אני מניח.
"זה לא עניין של תזונה כרגע, אלא ברצון לפנק ובעיקר הסנדביץ' הזה מעניק פתח לשיחה".
למה את מתכוונת בפתח לשיחה?
"כשאני שולחת מישהי חדשה לחלוקה, אני תמיד אומרת לה שאנחנו לא העגלה של האחיות עם האוכל. הפצועים צריכים תשומת לב. אז לא לזרוק להם את הסנדביץ' וללכת בבקשה, אלא לפתח שיחה, לדבר, לעודד, להגיד מילה טובה. כי הכריך הוא רק הכלי ליצור איתם קשר".
"סיפור אופטימי בסוף"
כשאני שואל אם היא עצמה מבקרת הרבה בבית החולים היא מפתיעה בתשובה שלילית. "קשה לי ממש לראות את זה. אני נושאת איתי את המראות של 8 באוקטובר, היום הראשון שבו התנדבתי. אבל אני מקבלת עדכון יומיומי מהמחלקות: למשל מחיילת בשם מישל שנפצעה ב־7 באוקטובר והיתה מחוסרת הכרה חודשים ארוכים. אנחנו שולחים כריכים לאמא שלה. מישל קיבלה כדור בראש וביום שהיא פתחה עיניים זה היה כל כך מרגש. היא בחורה מהממת ויפהפייה. היא התחילה לא מזמן לאכול לבד אבל עדיין לא את הכריכים שלי. רק נוזלים. היינו מאוד פסימיים אבל היא יוצאת מזה, וזה מדהים". היא מדגישה את תרומתן של המתנדבות בפרויקט, “בלעדיהן כל זה לא היה קורה”, ומסכמת: “עצוב להגיד אבל כנראה הניסיון של הרופאים בישראל הוא כל כך גדול שהם באמת עושים נסים. גם לצוות אנחנו מפרגנים כמובן עם האוכל. אתה יודע, זה סיפור אופטימי בסוף. אנשים מתאוששים. לפעמים אתה מסתכל על איזה חייל, ילד מתוק שאיבד גפיים והוא בסוף צוחק אליך והוא זה שמעודד אותך. אלה טובי בנינו".
