אירופה בעלטההתלות האירופית בגז הרוסי: ברית כלכלית שהתחילה עוד ב־1970
אירופה בעלטה
התלות האירופית בגז הרוסי: ברית כלכלית שהתחילה עוד ב־1970
ההבטחה הגרמנית להסתמך על 10% אנרגיה רוסית לכל היותר הפכה לתלות של 55%. נורות אזהרה נדלקו כבר ב־2009, כאשר רוסיה ניתקה את אספקת הגז לאוקראינה וכפועל יוצא השאירה חלקים רבים מאירופה בקור העז
בזמן שמחירי הגז באירופה מזנקים ברקע המאמץ להשתחרר מהתלות במוסקבה, נראה שהשאלה שהכל שואלים היא אחת: מדוע מדינות אירופה אפשרו לעצמן להגיע למצב הזה מלכתחילה. התשובה לכך מורכבת, ולו רק בשל העובדה כי אופיין של מערכות יחסים בין מדינות אינו מאפשר תשובה אחת פשוטה.
על שתי עובדות לא קיימת מחלוקת. הראשונה היא שבאירופה הבינו מזמן שיש לפתח חלופות לאנרגיה הרוסית, והשנייה - שהם עדיין לא הצליחו לעשות זאת.
לכתבות נוספות בפרויקט אירופה בעלטה:
לשאלה כיצד הגיעו לנקודה הזו נכנסת היסטוריה פוליטית שנפרסת על פני 70 שנה, הכוללת מגוון אירועים ודמויות דרמטיים - ממלחמה קרה והתפרקות של מעצמת על, דרך משבר האקלים, אסון גרעיני ומנהיג רוסי כל יכול, וגם קנצלר אחד שאולי דאג יותר מדי לאינטרסים שלו.
רוסיה מספקת 40% מהגז הטבעי שצורכת אירופה. גזפורם לבדה מכניסה 100 מיליון יורו ביום מהגז שהיא מייצאת ליבשת, וזאת אחרי שהאספקה נחתכה בעקבות הפלישה לאוקראינה. בשנה שעברה ייצאה רוסיה אנרגיה בשווי 490 מיליארד דולר - היקף אדיר שהגיע בעקבות עשורים ארוכים של הסכמי סחר ופעילות דיפלומטית לחיבור בריה"מ דאז, למערב אירופה.
עוד ב־1970 חתמו בריה"מ ומערב גרמניה על חוזה לצינור גז שיחבר בין המדינות, כאשר לאורך השנים האמינה גרמניה כי תלות כלכלית תוביל למערכת יחסים יציבה ובטוחה יותר. לפי תנאי ההסכם, גרמניה היתה אמורה לספק את המוצרים התעשייתיים, ובריה"מ, את חומרי הגלם. שני הצדדים היו צריכים לעבוד בשיתוף פעולה ובאמון כדי להשלים את הפרויקט, מאמץ פוליטי ראשון לנורמליזציה ומה שמאוחר יותר יכונה מדיניות אוסטפוליטיק. היום כבר ידוע כי ברית נאט"ו, שהסתייגה מההסכם, קיבלה הבטחות מגרמניה כי לא תסתמך על יותר מ־10% אנרגיה סובייטית.
הקשרים העמיקו לאורך שנות השמונים והתשעים, בזמן שארה"ב ניסתה כל העת לחבל בכך על רקע המלחמה הקרה. גרמניה, מצדה, ביטלה את המאמצים הללו כדרך לקדם את תעשיית הנפט האמריקאית, או אינטרסים גיאופוליטיים אחרים. בשלב מסוים אף ניסה ממשל רייגן להטיל סנקציות על חברות אירופיות שבנו צינורות גז עם חברות סובייטיות. עם נפילת בריה"מ, חזרו פוליטיקאים גרמנים והדגישו את גישתם למדינה, כזרז לסיום המלחמה הקרה. שנים מאוחר יותר התחוור לאירופים, כי רוסיה איננה בריה"מ וכי הניהול של פוטין לא דומה למה שהכירו.
ב־2006 ניתקה רוסיה את אספקת הגז לאוקראינה, בשל מחלוקת על עלויות. כפועל יוצא, היא למעשה ניתקה את הגז לחלקים רבים באירופה. לרוסיה היה ברור שפעולתה פגעה במדינות רבות שנסמכות על הובלת הגז דרך אוקראינה, וכי קשר שברירי זה יסייע לה בהשגת יעדים כלכליים ואסטרטגיים. היא צדקה. אחרי שלושה ימים מיהר האיחוד האירופי לתווך בין הצדדים, מה שהוביל להסכם חדש בין רוסיה ואוקראינה, שכלל הבטחה לשותפות הסחר בלגיה, גרמניה ובריטניה "לאספקה יציבה לאירופה". במסגרת ההסכם אף נקבעו הליכי בוררות והתחשבות באינטרסים של לקוחות הגז הטבעי של רוסיה.
הסכם זה החזיק מעמד עד 2009, כאשר אז ניתקה רוסיה שוב את הגז לאוקראינה, הפעם באמצע החורף, ומסיבות מורכבות יותר, שכללו האשמות על גניבת גז. הניתוק הותיר מיליוני תושבים ללא חימום למשך שלושה ימים. בתי ספר ומפעלים נאלצו להיסגר ברחבי אירופה, ותמונות של ילדים סובלים מקור עז בבולגריה החרידו את העולם המערבי.
הקלות שבה רוסיה סגרה את הברז היה התמריץ שאירופה היתה זקוקה לו כדי להתחיל במאמצים לגוון את תמהיל האנרגיה.
בעשור וחצי האחרונים, נציבות האיחוד האירופי והאיחוד האירופי פרסמו שורה של מסמכי מדיניות כדי להבטיח גיוון, כולל מפת דרכים ויעדי פליטות. מה שנראה כמו פעילות פוליטית ברקע הצורך לטפל במשבר האקלים היה בעצם היה רק תוספת ברוח התקופה, כאשר בלבה הרצון להגן על אינטרסים גיאופוליטיים בשוק האנרגיה.
המדיניות נועדה להקל על יבוא אנרגיה ועל היכולת למכור גז בין מדינות, כמו גם ביצוע השקעות להקמת מתקני אחסון ומערכות תשתית חדשות שיאפשרו לעקוף את רוסיה. כך, ב־2009 חתמו אוסטריה, בולגריה, הונגריה, רומניה וטורקיה על פרויקט צינור נובוקו בשווי 11 מיליארד דולר ובאורך 3,300 ק"מ, שדרכו יזרום גז טבעי לאירופה מהים הכספי דרך טורקיה והבלקן. הצינור אמור היה לשמש חלופה לסאות' סטרים, צינור הגז הרוסי שתוכנן להעביר גז למערב אירופה דרך בולגריה.
בנקודת זמן זו רוסיה כבר החזיקה ביתרון הזמן בזכות פרויקט נורד סטרים, שהחל להירקם ב־1997 וחלקים ממנו הונחו ב־2006. "האיחוד האירופי חייב להיות עצמאי יותר ועמיד למשברים באספקת האנרגיה", כתבה אז קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לנציבות האיחוד על הפרויקטים שהמתינו לאישור הנציבות: סאות' סטרים, נורד סטרים ונבוקו. נובוקו אושר, אך נסגר ב־2016 בשל העדפה לצינור הטראנס אדריאטי (TAP) שהושמש רק ב־2020. סאות' סטרים נכשל, והנחת שני צינורות הגז במסגרת נורד סטרים (חברה־בת של גזפורם הרוסית) הושלמה ב־2011 וב־2012.
כל זמן שנעשו פעולות ממשיות לגיוון מקורות אנרגיה, נשמעו קולות, במיוחד בגרמניה, שתמכו בקשר עם חברות הגז הרוסיות. כך למשל, מנכ"ל ענקית הכימיקלים BASF נהג להסביר כי גזפרום היא "שותפה אמינה באופן עקבי". שר החוץ הגרמני דאז והנשיא כיום, פרנק־וולטר שטיינמאייר קידם את השותפות האסטרטגית עם הרוסים למען "ביטחון אנרגטי", ואילו הקנצלר לשעבר גרהרד שרדר, שפעל לסגירת תחנות הכוח הגרעיניות, טען שהמדיניות הרוסית מאופיינת בכך ש"צרכני הגז האירופים לא נאלצים לסבול בגלל חילוקי דעות בין שותפי סחר". פוטין עצמו ביטל את החשש האירופי וציין כי המשוואה "אנרגיה כנשק" לא רלבנטית וכי רק מדינות כושלות "יערבבו פוליטיקה עם כלכלה".
לאירופים היה קל להישאב לנרטיבים הללו. משקי בית גרטו את מכלי הנפט והתקינו מכלי גז, מפעלים החלו להמיר את תחנות הכוח הפחמיות בתחנות גז, בו בזמן שבעקבות האסון בתחנת הכוח בפוקושימה ב־2011, החליטה גרמניה לסגור את כל תחנות הכוח הגרעיניות. הצורך בגז טבעי רק גדל. רוסיה, שבשטחה 17% מעתודות הגז הטבעי בעולם, היתה הרבה יותר מפתרון מתבקש. האמונה היתה, כי אם תהיה מעורבת בסחר משמעותי עם אירופה, כניסה עמה לעימות תעמיד יותר מדי אינטרסים בסכנה.
בפועל, החישוב היה שגוי. ההסכם שחתם עליו שרדר לאישור נורד סטרים בשלהי כהונתו כקנצלר, הפך את גרמניה לתלותית מאוד בגז הרוסי. מ־39% מכלל מקורות האנרגיה ב־2011 לפני השלמת הצינור, ל־55% היום. רוסיה התעשרה מכך, וגם שרדר. סמוך להפסד בבחירות לכהונה נוספת, הוא מונה ליו"ר נורד סטרים, מאוחר יותר ליו"ר רוזנפט, ובפברואר, לחבר דירקטוריון גזפורם. מינויים אלה זכו לגינוי בגרמניה ובאיחוד, נוסף לרמיזה כי פעל בניגוד עניינים כקנצלר, ועד להפיכתו למוקצה בגרמניה.
אבל מה ששרדר השיג בימיו האחרונים הספיק כדי להציב את רוסיה ביתרון משמעותי. ומה שהיה כלי שנועד לקירוב לבבות, הפך בידי פוטין כלי מימון לתוקפנות. מדינות אירופה הזרימו מיליארדי יורו בחודשים האחרונים לרכישת גז רוסי, שמן הסתם שימש את המדינה למימון המלחמה. "הדבקות שלי בנורד סטרים 2 היתה בבירור טעות", אמר שטיינמאייר באפריל האחרון. "נאחזנו בגשרים שרוסיה כבר לא האמינה בהם".
איסוף ועיבוד נתונים: תמר טוניק // אינפוגרפיקה: דגנית בלבן
