למה לנשים בשוק העבודה האמריקאי הולך טוב יותר?
מאז שהחל המיתון בדצמבר 2007 רוב המשרות שאבדו במשק האמריקאי היו מאוישות בידי גברים. שיעור האבטלה בקרב הנשים עומד על 7.5% לעומת 9.8% אצל הגברים. האם עלינו לצפות מהם לוותר על השליטה באותה הכלכלה שהם סיבכו?
נשיא ארצות הברית ברק אובמה קידם לפני שבוע למרכז הבמה דו"ח חדש של הלשכה הממשלתית לנתוני תעסוקה (BLS), שלפיו 247 אלף משרות "אבדו" במדינה מאז יולי. זו נראית אולי כמו עובדה שמוזר להתרברב עליה, אבל יש לזכור את ההקשר. כשאובמה נכנס לתפקידו בינואר האחרון, איבדה הכלכלה משרות בהיקפים גדולים פי שלושה מכך. נראה אפוא שארה"ב יוצאת מהמיתון הכלכלי המפחיד ביותר מאז השפל הגדול, וברור לכל שלא תהיה אותה מדינה לאחר מכן.
דבר אחד שבהכרח ישתנה הוא היחסים בין המינים. מאז שהחל המיתון בדצמבר 2007, רוב המשרות שאבדו היו מאוישות בידי גברים; כמחצית מהן במגזרי הבנייה והייצור, הנשלטים ממילא בידי גברים. בחורף האחרון היה שלב שבו על כל אשה שפוטרה פוטרו ארבעה גברים. שיעור האבטלה בקרב גברים הוא 9.8%, ואילו אצל הנשים - 7.5%. מה נחשבים היום "מקצועות נשיים"? קודם כל, שירותי הבריאות; 81% מהעובדים בתחום זה הן נשים. לפי הדו"ח שאובמה ציטט, למגזר שירותי הבריאות נוספו 20 אלף משרות ביולי, בעוד שבתחום הבנייה אבדו 76 אלף משרות ובמגזר הייצור אבדו 52 אלף משרות.
צילום: איי פי
כולנו פמיניסטים
עבודה פירושה תפיסת נתח מסוים מהמשאבים וההערכה של החברה. כשגברים מאבדים את התפיסה הזו, הם מאבדים את הכלים שבאמצעותם הם שולטים בחברה באופן מסורתי. רבים רואים בכך עונש הולם. אחרי הכל, לא היו נשים בקרב העבריינים שסוקרו בקריסה הפיננסית בסתיו האחרון. גבריות נהפכה למילה נרדפת לתשומת לב בלתי מספקת לסיכון.
עיתונאים חגגו לאחרונה על מחקר של שני מרצים מאוניברסיטת קיימברידג', ג"מ קוטס וג' הרברט, שדגמו את רמות הטסטוסטרון של סוחרי ניירות ערך בלונדון, וגילו מתאם חיובי בינן לבין ימי מסחר רווחיים מאוד. מובן שאיש לא טרח להיזכר במחקר הזה כשמחירי הבתים היו כפולים ואנשים השתמשו בקווי אשראי כנגד בתיהם כדי לקנות מכונית שלישית. בפרפראזה על דבריו של ריצ'רד ניקסון על הקיינסיאנים, כולנו פמיניסטים עכשיו.
אובמה הוא לא רוזוולט
בכל הנוגע לתחום מדיניות החוץ, חזה הקיץ העיתונאי רייהאם סלאם כי "מועדון הגברים המצ'ואיסטים שנקרא הקפיטליזם הפיננסי" לא ישרוד את המצוקה הכלכלית הנוכחית. לדבריו - הפרובוקטיביים אך נכונים - העובדה שהסדר הגברי ניצב על יסודות עתיקים משמעותית יותר ממהפכת צד ההיצע של רונלד רייגן. כזכור, המערכת הכלכלית שפרנקלין דלנו רוזוולט הקים היתה גברית במהותה. הניו דיל התמקד בתשתית בתקופה שבה לא היו הרבה בונות סכרים בסביבה. סלאם רואה את חבילת התמריצים בסכום של 787 מיליארד דולר שהשיק אובמה כהתנתקות מהניו דיל. ההוצאה על תשתיות נמוכה יחסית, ואילו ההוצאה על מגזרים ידידותיים לנשים, כמו שירותי הבריאות והחינוך, גבוהה יחסית. שלא לדבר על הסיוע לממשל המקומי, שם 3 מתוך 5 עובדים הן נשים.
כשנשים מאבדות את משרותיהן, הקורבנות הם נשים. כשגברים מאבדים את משרותיהם, הקורבנות הם, ניחשתם נכון, נשים. הן אלה שצריכות לחפות על אובדן ההכנסה של הגבר. היקף אובדן המשרות בקרב גברים היה ברור גם כשחוק התמריצים עבר בקונגרס. זה עדיין לא מנע מחבר בית הנבחרים הנכנס ג'ארד פוליס, דמוקרט מקולורדו, להזהיר את אובמה כי "משמעות חוסר האיזון המגדרי בתעסוקה תהיה שהגברים יהיו הנהנים העיקריים מיצירת המשרות".
הגברים עדיין מהווים 53% מכוח העבודה, ושיעור העבודה שלהם בכלל החברה גבוה אף יותר, עקב שעות העבודה הקצרות של הנשים והחופשות שהן לוקחות לגידול ילדיהן. בתקופות שגשוג עשויות הנשים להשתוקק לזמן נוסף בבית, אך דרכה של המציאות הכלכלית היא שהיא מצליחה למסמס את ההשתוקקות הזו. מציאות שכזו היא המיתון הנוכחי. מציאות נוספת היא שנשים מקבלות 58% מהתארים הראשונים בארה"ב, וכן מחצית מהתארים המקצועיים.
האם עלינו לצפות מהגברים לוותר על חלק מהשליטה באותה הכלכלה שהם סיבכו כל כך? לא. אין לנו דוגמה לכך שזה קרה אי פעם. יש לנו הרבה דוגמאות, ואפשר לראות גרסאות לכך בכל רחבי העולם המתפתח, לכלכלות שבהן הנשים עושות את כל העבודה המייגעת בזמן שהגברים יושבים בבתי קפה ובמספרות, מעשנים ומתמלאים בחשיבות עצמית. זה עשורים התייחסו קובעי המדיניות לפגמים של הדגם הפטריארכלי של משפחה גרעינית ממעמד הביניים עם מפרנס יחיד. בין אם הדגם הזה שולט בחברה האמריקאית ובין אם לאו, אנו מותירים אותו עכשיו מאחורינו. אולי יש מודל אנושי שיכול להחליף אותו. טרם נמצא כזה.
