הכלכלה האמריקאית: המיתון נגמר - מה עושים עכשיו?

בווסט פורט מסצ'וסטס, דרומית־מערבית לבוסטון, התנועה מזדחלת לה לאורך כביש 6, עבודות בכביש מאטות את התנועה של כלי הרכב המנסים לפלס את דרכם לחופי הים הסמוכים. זהו מטרד קיץ טיפוסי. זו גם דוגמה נוספת ליישום האסטרטגיה השאפתנית של ברק אובמה להזניק מחדש את הכלכלה.

בחודש אפריל השתתפה פי.ג'י. קיטינג, חברת בנייה ממסצ'וסטס, בעשרה מכרזים לפרויקטים שמומנו על ידי תוכנית התמריצים באמצעות משרד התחבורה האמריקאי. החברה זכתה בשני חוזים, כולל שיפוץ כביש 6 בעלות של כ־4 מיליון דולר. החוזים סייעו לחלץ את החברה מצרות, לאחר שהעסקים הלכו ודעכו במהלך השנתיים האחרונות, והחברה נאלצה לפטר עשרות עובדים.

"עמדנו לפני גל פיטורים נוסף", אומר דיוויד בייקר, מנהל הבנייה. במקום זאת החברה ממשיכה להעסיק 300 עובדים, ואף שכרה חמישה נוספים. באופן רגיל כמה עבודות במימון ממשלתי, כמו שיפוץ כביש 6, לא שוות אזכור, אך יש כיום בהן כדי להדגים בדיוק את היתרונות והחסרונות של כלכלה הנמצאת בנקודת מפנה.

המיתון הגדול שהשפיע על חייהן הכלכליים של חברות כמו פי.ג'י. קיטינג מתקרב, קרוב לוודאי, לסיומו. מכירות הבתים אמנם נמצאות עדיין ברמות נמוכות בהרבה בהשוואה לשנה שעברה, אך הן רשמו עלייה כבר שלושה חודשים רצופים, בפעם הראשונה מאז 2004.

בונים תשתיות בארה"ב. יישום האסטרטגיה של אובמה צילום: בלומברג

שוק ההון עלה ב־44% מאז מרץ הודות לאופטימיות ולשיפור ברווחים של חברות גדולות כגון גולדמן זאקס ואפל. בחודש יוני היו שבעה מתוך עשרת המדדים הכלכליים המובילים במגמה חיובית, כולל כמות שעות עבודות הייצור ומספר הבקשות לקבלת דמי אבטלה. על פי חברת הייעוץ Macroeconomic Advisers מסנט לואיס, הכלכלה תתרחב ב־2.5% ברבעון הנוכחי.

לא מדובר בהתלהבות חסרת בסיס, אך במצבנו גם קיפאון עשוי להיחשב כשיפור. הכלכלה האמריקאית התכווצה בקצב שנתי של כמעט 6% בין ספטמבר 2008 ומרץ 2009, האטה מדהימה שהובילה את הכלכלה העולמית למיתון לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. "זה בהחלט נראה כמו תחילתו של שפל כלכלי גדול נוסף", אמר בינואר פול קורגמן.

ככל הנראה הצלחנו להימנע מקטסטרופה, אך כשכלכלנים טוענים שהמיתון הסתיים, הם חוגגים ניצחון טכני: הם מתכוונים לכך שהתפוקה הכלכלית הפסיקה להתכווץ. אמנם מדובר בחדשות טובות, אבל כנראה עדיף לחכות עוד קצת לפני שמתחילים לזמזם את שירה של ג'ודי גרלנד "Happy Days Are Here Again". עם צמיחה של התמ"ג אי אפשר לקנות בסופר, או לשלם משכנתה. עם חוב לאומי עצום, מצד אחד, וכוח עבודה דינמי וצומח, מצד שני, הכלכלה האמריקאית זקוקה לקצב צמיחה שנתי של לפחות 1.5% רק כדי להרגיש שהיא עומדת על קרקע יציבה.

יתרה מכך, הנתון שמשפיע יותר מכל על התפיסה הפסיכולוגית שלנו - שיעור האבטלה, צפוי להמשיך לעלות. מאז דצמבר 2007 קוזזו 6.5 מיליון משרות, מה שהוביל לעלייה החדה ביותר בשיעור האבטלה מאז שנות השלושים. יותר ויותר עבודות ייצור עוברות אל מחוץ למדינה וחברות נאבקות להפחית עלויות, ושיעור האבטלה שעומד כעת על 9.5% צפוי לעבור את סף ה־10%. "יש הבדל בין התרחבות כלכלית ובין כלכלה שהתאוששה", מסביר לורנס סאמרס, יועצו הכלכלי הבכיר של אובמה.

נוריאל רוביני צילום: בלומברג

לאחר ששרדו חוויה קרובה למוות מבחינה כלכלית, האמריקאים חייבים עכשיו להתרכז בהישרדות נוספת, הפעם של ההתאוששות שעתידה להיות קשה וכואבת. "אני רואה צמיחה של 1% בכלכלה בשנים הבאות", אומר נוריאל רוביני, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת ניו יורק. "זה הולך להרגיש כמו מיתון, אפילו אחרי שיסתיים". הבנק המרכזי ומשרד האוצר השקיעו מאמצים אדירים בניסיון להעביר את הכלכלה האמריקאית המסורבלת השווה 14 טריליון דולר מנסיגה מהירה לעבר שטח ניטרלי. אך האתגר הגדול ביותר יהיה לגרום לכלכלה להתחיל לצמוח בקצב שייצור מקומות עבודה, יגדיל הכנסות ויעלה את הרווחים, כל זאת מבלי ליצור אינפלציה.

לפני שנה הכריז "ניוזוויק" כי מדובר במיתון מסוג חדש, כזה שנובע ממשבר בשוקי הדיור והפיננסים ולא מירידה ביצוא או מצריכה פחותה. עכשיו כשהמיתון החדש מגיע לסיומו, אנחנו נזדקק להתאוששות מסוג חדש. במשך 60 שנה הסתמכו קובעי המדיניות על מערכת של כלים פשוטים שנלחמו בהאטות ועודדו צמיחה: הבנק הוריד את הריבית, הממשלה קיצצה מסים, וול סטריט שהיתה חופשייה מפיקוח סיפקה כסף מהיר. הכלים הללו למעשה תמכו בצריכה שהסתמכה על חובות ובהעברת סחורות ושירותים ברחבי העולם.

לא עוד. הבנק לא יכול להוריד יותר את הריבית, שכן היא עומדת על 0. בהתחשב בגירעון וברוב הדמוקרטי בוושינגטון, האפשרות לקיצוצי מס נרחבים נראית קלושה. האמריקאים ממשיכים להחביא כסף מתחת לבלטות. "ההתאוששויות האחרונות לא נמשכו זמן רב מכיוון שהן היו מבוססות על בועות, הן הובלו על ידי צריכה והן הגבירו את חוסר השוויון", מסביר סאמרס. "הנשיא שם דגש על יצירת התרחבות מסוג אחר".

האסטרטגיה של ממשל אובמה מבוססת על מה שניתן לכנות מדיניות תעשייתית או התערבות ממשלתית מורחבת, או אפילו התגנבות של סוציאליזם. אני אוהב לכנות זאת "הכלכלה החכמה". כלומר, הימנעות מהכלים הכלכליים המסורתיים והעברת משאבים ורטוריקה לסקטורים אסטרטגיים: אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה ירוקה, תשתיות, פס רחב וביטוח רפואי.

עד כה רק חלק קטן מתוכנית התמריצים חדר לכלכלה באמצעות קיצוצי מס בגובה 43 מיליארד דולר, וחלק נוסף הגיע דרך סיוע למדינות ולרשויות מקומיות שהסתכם ב־64 מיליארד דולר. רוב המימון הזה נועד למנוע קיצוצים נוספים ולא כדי ליצור מקומות עבודה חדשים. עיריית ניו יורק, לדוגמה, הצליחה להימנע מפיטורים של 14 אלף מורים. מכיוון שההסכמים כיום מורכבים יותר משהיו בשנות השלושים, יעבור יותר זמן עד שההשקעות ייכנסו למערכת.

עד כה רק 120 מיליארד דולר בהוצאות חדשות הוקצו לתוכניות ספציפיות. על פי חישוב גס, 92 אלף דולר מההוצאות הממשלתיות יוצרים מקום עבודה אחד, לפיכך הממשלה מעריכה כי תוכנית התמריצים תשמר או תיצור 1.5 מיליון מקומות עבודה ברבעון הרביעי של 2009, ועוד 3.5 מיליון משרות נוספות ברבעון הרביעי של שנה הבאה. תוכנית התמריצים תשפיע השנה על פחות מ־10% מהתעסוקה.

במידה רבה, הכלכלה האמריקאית צריכה להתרגל לתקופה של ציפיות נמוכות. סלילת כבישים אינה מתכון לתעסוקה מלאה, אנרגיה ירוקה לא תחליף בעשור הקרוב דלקים, ומערכת הבריאות הלא מתפקדת לא תשתנה בן לילה מרוח חזיתית לרוח גבית. המיתון אולי הסתיים, אך לפנינו עוד אתגרים רבים וקשים.

האם ניתן להגדיר את הכלכלה החכמה כבזבוז? בהחלט לא. לקבוע כי תוכנית התמריצים נכשלה לאחר חמישה חודשים בלבד, דומה לקביעת התוצאות של מרתון לאחר עשרה ק"מ. כל הכלים שבהם השתמשו היו חיוניים. הם יהפכו את הכלכלה וסקטורים מסוימים לחכמים יותר. מדובר באסטרטגיות כלכליות ופוליטיות אינטליגנטיות. אך כלים אלה אינם מספיקים. גדולה ככל שהיא תהיה, תוכנית התמריצים לא תוכל למלא את החור שנפער, או להעביר כמה תעשיות גדולות לתוך המאה ה־21.

כל ציווי דורש השקעות מתקדמות ויקרות יותר מהמשוער. שינוי מערכת ייצור האנרגיה של המדינה, למשל, ידרוש השקעה של טריליוני דולרים לאורך שנים. "הסקטור הפרטי חייב לגרום לזה לקרות", מסביר דן ארביזו, מנהל המעבדה הלאומית לאנרגיה מתחדשת.

לאורך ההיסטוריה הכלכלה נכנסה להילוך גבוה יותר בכל פעם שהגיע פיתוח שיכול להשפיע על כל חלקי הכלכלה, ולא רק על סקטורים מסוימים: מנוע הקיטור, החשמל, שבב המחשב, הגלובליזציה, האינטרנט, הכסף הזול. בהגדרה, כמעט בלתי אפשרי לדעת מה תהיה הקפיצה הבאה קדימה. כפי שנוהג לורנס סאמרס לספר, ב־1992, כשהשתתף בוועידה הכלכלית שערך ביל קלינטון מיד לאחר שנבחר לנשיאות, כלל לא הוזכרה המילה אינטרנט.

"ביצועי העבר אינם ערובה לרווחים בעתיד" - זוהי ההצהרה הקבועה של מנהלי השקעות בפני הלקוחות שלהם. והיא נכונה גם במונחים כלכליים. לאורך ההיסטוריה, ארה"ב ידעה להתגמש בעתות של משברים כלכליים. למרות גדודי הכותבים שהתייחסו לניו דיל כאל כישלון חרוץ, מאמציו של רוזוולט מנעו אסון, הובילו לסיומו של המשבר הכלכלי הקשה ביותר בתולדות המדינה והקימו תשתיות שיצרו דיבידנדים כלכליים במשך עשורים, החל בסכר הובר וכלה בנתיב האפלצ'ים. ההיסטוריה מצביעה כי זה מה שיקרה גם הפעם, אך היא לא מתחייבת לשום דבר.

עד לבואו של הדבר הגדול הבא, צרכנים ועסקים ימשיכו לעשות את מה שהם עושים כבר כמה חודשים, כלומר יפחיתו את החובות, יתארגנו מחדש ויתמקדו בהישרדות. השימוש במשאבים ממשלתיים כמנוף יוביל לכך שנאלץ להסתפק ברווחים קטנים. זו תהיה עבודה מתישה, כמעט כמו סלילת כבישים במסצ'וסטס באמצע אוגוסט.