טריפ שהופך לסיוט בסרט "רדופה" של אלכס גרלנד
טריפ שהופך לסיוט בסרט "רדופה" של אלכס גרלנד
הוא אולי מוגדר כסרט אימה אך "רדופה" משלב הזיה פסיכדלית, טקסט דתי ומחאה מגדרית התוצאה פיוטית, מרתקת ושווה צפייה
"רדופה" הוא אחד הסרטים המרתקים ויוצאי הדופן שמוצגים כעת בבתי הקולנוע, אלא שקשה להכריע מי קהל היעד שלו. הגדרתו כסרט אימה עשויה להכין מראש את מעריצי הז’אנר לרגעי המתח, החרדה וסצינות האלימות הגרפית הקיצונית שבו, אבל יש בסרט מימד סמלי, מטאפורי ופיוטי שעשוי לתסכל את אלה שמחפשים הפחדות ז’אנריות זולות. חובבי סרטי איכות איטיים והגותיים יתמוגגו מהעיסוק של הסרט באמורפי ובמהורהר, ואז ייבהלו מהתפנית של הסרט שעוזב את חיק הטבע והופך לסרט פלישה ביתית מחריד בגרפיות שלו.
זהו סרטו השלישי כבמאי של אלכס גרלנד, אחד היוצרים המרתקים שפועלים כיום, תחילה כסופר ("החוף") ואז כבמאי ("אקס מכינה", "הכחדה"). “רדופה” מחדד ומקצין שניים מהמוטיבים העקביים והמעניינים בעבודתו. הראשון הוא העיסוק של גרלנד בעולמות הפסיכדליים. לא מופרך להניח שהמימד הוויזואלי המרתק של סרטיו מגיע מתוך ניסיון אישי - או חקר - של עולמות סמי ההזיה. מ"החוף", דרך "הכחדה" וכעת ב"רדופה", גרלנד מציג נקודת מבט טריפית של טבע שהוא חלק אורגני מישות טבעית חיה, נושמת ובעלת תודעה. בסרטיו בני האדם והטבע מתמזגים וניתכים זה לתוך זה, והטבע הופך מישות מיטיבה לנוכחות פולשנית שמאיימת להשתלט על האדם ולהשריש בו שורשים. העיסוק של "רדופה" בטבע הוא אחד הדברים היפים בו, שמציגים את גרלנד, שוב, כבמאי בעל מבט ויזואלי מקורי, שהופך את כל סרטיו לראויים לצפייה.
הנושא השני, והנפיץ יותר, הוא האופן שבו גרלנד כותב את כל סרטיו כסיפורי מלחמה בין גברים ונשים. זו, כנראה, הסיטואציה היסודית שעליה הוא מייסד את כל עלילותיו. "אקס מכינה" הציג נשים באור אפל ומניפולטיבי, ואילו "רדופה" מציג את הגברים כמקור לסכנה אימננטית עבור נשים באשר הם. שם הסרט המקורי, “Men”, מסגיר את המסר של הסרט כמשל מגדרי, מעין גרסת אימה מפלצתית של סיפור אדם וחווה, שבו קולה של אשה שרה ("קול באשה ערווה" היה יכול להיות גם שם לסרט הזה), בפתח מנהרה שכולה סמליות פרוידיאנית, מעוררת יצרים של חיות, כיבוש והרס אצל הגברים בכפר הפסטורלי הקטן, שהוא או דימוי לגן עדן התנ”כי, או לעולם מחוץ לזמן, שכמו נלקח מפרק של “איזור הדמדומים”.
כמו "אמא"”, סרטו הנפלא, הקיצוני ומפלג הקהל של דארן ארונופסקי, גם "רדופה" הוא סרט שלוקח רעיונות רוחניים, אקולוגיים וחברתיים והופך אותם למסע של בכחנליה קולנועית שמתחילה במתינות מתוקה ומסתיימת באורגיה של דם ואיברים, ובשניהם במאים גברים מציגים דימויים של נשיות, הריון ולידה, כמקור של חרדה ואלימות. "רדופה" הוא סרט שניתוח מגדרי שלו יכול להוכיח בה בעת שהסרט הזה הוא פמיניסטי, שמציג את האשה במצב של התגוננות תמידית מול גברים, שכולם בסופו אותו דבר (שימו לב שרורי קיניר מגלם את כל הגברים בסרט), וניתן לראות בו טקסט מיזוגני, שמטיל על האשה את האשמה לכל הדברים הנוראיים שגברים עושים. אבל בין יש כאן הזיה פסיכדלית, טקסט תנ”כי/דתי, או כתב מחאה מגדרי זועם, מדובר בסרט יוצא דופן בסגנונו. הצפייה לרגעים מפרכת ומאתגרת, אבל מלאכת הפירוק של הסרט וסמליו מענגת, וחושפת את עולמו התת־מודע המרתק של גרלנד.
