סגור
פנאי  חזרות של הצגה של דנה מודן הנשים האבודות מטרויה
מודן מביימת את הסטודנטיות. "מראש ידעתי שנשים יגלמו את תפקידי הגברים" (צילום: נמרוד גליקמן)

דנה מודן: "חנוך לוין אומר לנו ‘אל תחכו לנחמה׳"

היוצרת המוכשרת מביימת לראשונה בתיאטרון, בסמינר הקיבוצים, ובחרה במחזה אנטי־מלחמתי שלוין כתב אחרי מלחמת לבנון. "הוא קורע לחתיכות עם צחוק של מוות, מהקבר"

המחזה: אוריפידס כתב את "נשות טרויה" בשנת 415 לפנה"ס בתגובה לכיבוש ולמעשי הטבח וההתעללות בשבויים – נשים וילדים – שהתרחשו במלחמות בתקופתו. חנוך לוין כתב את העיבוד "הנשים האבודות מטרויה" לפני 40 שנה, אחרי מלחמת לבנון הראשונה, והוא הועלה בבימויו בקאמרי ב־1984. המחזה מתרחש בסוף מלחמת טרויה־יוון כשהצבא היווני מחלק את הנשים כשפחות ואת הילדים לגורלם המר.
המחזה האנטי־מלחמתי עולה עכשיו בעיצומה של המלחמה והוא רלבנטי מתמיד. "נדמה שכל הצגה המוצגת בארץ, עולה אחרי, לפני או תוך כדי מלחמה", אומרת הבמאית דנה מודן. "למה להראות שוב ושוב את זוועות המלחמה ומחיריה הבלתי נסבלים? מדוע להציג בעת כזו מחזה שאין בו נחמה וסופו אינו סוף טוב? נדמה לי שלוין אומר לנו: הרע והטוב הם חד־משמעיים ואינם ניתנים לוויכוח. אל תחכו לנחמה, לטוב, לתקווה שיגיעו ממקור חיצוני".
משתתפים: תלמידי שנה ג' במסלול תיאטרון בסמינר הקיבוצים.
הבמאית: מודן, תסריטאית, במאית ושחקנית ("אהבה זה כואב", "אננדה", "ככה זה", "אבירם כץ" והסרט "הנכס"), זוכת חמישה פרסי האקדמיה לטלוויזיה. זו עבודתה הראשונה כבמאית בתיאטרון. "זה מאוד שונה. הפרמיירה תתקיים ביום ההולדת שלי, וזה כיף להתחיל קריירה חדשה בגיל 55, עולם חדש נפתח בפניי", היא אומרת. "אני מביאה לעבודה בתיאטרון את החתירה שלי לאמת. חשוב לי שהקהל יאמין לכל מילה שיוצאת מהפה ושיהיה כל הזמן עניין על הבמה. השחקניות נמצאות כל ההצגה על הבמה והקהל יושב סביב ב־360 מעלות, ולכן צריך שבכל מקום שאליו יסתכלו יקרה משהו.
"יחזקאל לזרוב (שחקן, במאי, כוריאוגרף ומנהל בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים – מנ"ש) עזר לי מאוד, כי לקח לי רגע להבין. ממש טוב לי להתחיל בבית ספר למשחק, אני מקווה שיהיה לזה המשך. העולם כל כך השתנה שאת כל המחזות הקנוניים צריך לעשות מחדש, כי הכל קיבל משמעות אחרת מאז 7 באוקטובר, בכל העולם. גם את מה שאני עושה עכשיו אי אפשר היה לעשות קודם, כי הדברים האלה לא היו קיימים בעולם".
העבודה: השחקניות (והשחקן) בחדר החזרות מבינות שזכו במתנה לא מובנת מאליה, שאחת הבמאיות המבריקות בארץ הגיעה לביים אותן. לא ניכר בכלל שזוהי ההפקה הראשונה שלה בתיאטרון, והיא מנווטת את הספינה במקצוענות, דיוק וכמובן בהומור, בלי לוותר על אף ניואנס. כשלזרוב הציע לה לביים היא חשבה על מחזה בריטי אחר, אבל הרגישה שהיא לא מוצאת כרגע הצדקה להעלות אותו.
"אני לא יודעת למה, אבל איך שניתקתי את השיחה עם יחזקאל פשוט עלה לי השם 'הנשים האבודות מטרויה'", מספרת מודן. "ראיתי את זה בקאמרי ב־1984 אבל לא זכרתי שיש כזה מחזה, השם פשוט עלה לי. עשיתי גוגל והתחלתי לקרוא את המחזה ואז הגיע המשפט שאומרת הדמות הֵקוּבָּה: 'לוּ שאלו אותי אתמול מהי אֵם מאושרת, הייתי עונה - מי שבניה גדֵלים, עתירי מזל ונכסים, נישאים באושר ומולידים צאצאים ורודי־לחי. לוּ תשאלו אותי היום מהי אֵם מאושרת, אומר - הזוכה לקבור את בניה שלמים'. נחנקתי, זה ממש על עכשיו. הבנתי מיד איך אני הולכת לעשות את זה. משום מה זה לא הפחיד אותי, כי לדברים אחרים של לוין אני לא מעזה לגשת, אבל המחזה הזה שונה, אולי בגלל שהוא עיבוד לאוריפידס. הוא מאוד חנוך לויני וקורע לחתיכות עם צחוק של מוות, מהקבר, אבל משהו מאוד התחבר אליי ברמה שהרגשתי שאני יכולה".
הבמה: במרכז הבמה עומד שולחן אליפטי גדול מעץ. סביבו, עליו ובתוכו מתרחשות הסצנות. "בהתחלה רציתי שזה יהיה אפוקליפטי ויהיו רק אדמה חרוכה ושמים אדומים ורעש שריפה", אומרת מודן. "בהמשך הבנתי שאני במקום אחר מקולנוע. עליתי ליחזקאל שעשה לי חצי שעה קורס מזורז בתיאטרון והבנתי שאני צריכה מקום ספציפי להתנהל בו ואז הגיע השולחן. מראש ידעתי שהנשים יגלמו את תפקידי הגברים. אלה הנשים של הממשלה ומולן משפחות החטופים. במחזה הם נקראים שבויים אבל זה מאוד ברור. השולחן הוא בעצם ועדה בכנסת, מקום שהייתי בו הרבה לאחרונה. ברגע שנכנס השולחן הכל נהיה ברור וגם ההתנהגות של הדמויות. לפני שנתיים לא היית מבינה מה זה, איך אנשים מדברים ככה לאנשים ולא מסתכלים עליהם. מי ידע לפני שנתיים איך נראית ועדה בכנסת?".
המוזיקה: מודן גייסה להפקה את חבריה היוצרים המובילים והמוערכים בתעשייה שמלווים אותה בעבודותיה. "אני מתייחסת להפקה הזאת כאילו זה הרויאל שייקספיר קומפני, מביאה את כל כולי לדבר הזה".
את הלחנים הנפלאים לשירים כתב שוזין (אחד משמות הבמה של יונתן לוין). "החלטתי שנוציא את השיר על מות הילד כסינגל", אומרת מודן. "כמעט כל שיר מולחן של לוין נהיה נכס צאן ברזל בתרבות, ואת השירים היפים האלה אין. השיר של הלוויה צריך לדעתי לפתוח כל יום זיכרון. שוזין שלח לי אותו והתחלתי לבכות, ובכל חזרה אני בוכה. אני לא יכולה שהשיר הזה ייעלם, הוא חייב להמשיך. אז נקליט אותו כדי שהוא יהיה בעולם וכולם ישמעו. אמרתי לשוזין 'איזה באסה שאתה וחנוך לא הכרתם, אתם כל כך מתאימים אחד לשני'".
התלבושות: על עיצוב התפאורה והתלבושות הופקדה אוולין טרדימן. "כולם בפיג'מות כי מבחינתי כולם פה ישנים", אומרת מודן.
מתי ואיפה: מ־25 במאי למשך שבועיים, בתיאטרון אחד העם בתל אביב