בין התרנגולים לחמציצים: הביוגרפיה שמאירה את נעמי פולני באור חדש
"זה הכל עניין של אופי" שכתב ד"ר מוטי זעירא מציג באופן מרתק את דמותה המורכבת של האמנית פורצת הדרך ואת תרומתה המכרעת לתרבות הישראלית. למרות החיפזון בהוצאתו לאור, שהוביל להחמצת כמה סיפורים משמעותיים מהשנים האחרונות, הספר מצליח לשרטט פורטרט עשיר של אישה ששינתה את פני התרבות המקומית
את נעמי פולני קשה מאד לקטלג. זמרת, שחקנית, כוריאוגרפית, מעבדת, מנהלת מוזיקלית, במאית - ואפילו מלחינה של שני שירים: "קח את לבי" ו"טנגו דמוקרטיה". ביוגרפיה חדשה שכתב עליה ההיסטוריון וחוקר השירה העברית ד"ר מוטי זעירא - "זה הכל עניין של אופי" (הוצאת יהודה דקל) - מנסה לפענח את דמותה, את סגנונה וססגוניותה.
תרומתה הזוהרת והייחודית הייתה להקת "התרנגולים", שהעמידה בתחילת שנות השישים של המאה הרכב אייקוני שהותיר ביצועי מופת, בשירה ותנועה, שנחרתו לנצח בפסקול הישראלי. בהמשך נחלו הפרויקטים שלה בעיקר אכזבות וכישלונות: "החמציצים" (הרכב שניסה להמשיך את "התרנגולים"), תיאטרון הילדים "פשוש", ההצגה "חכמי חלם" ו"התרנגולים חוזרים". פולני זכתה בפרס ישראל בקטגוריה של "תיאטרון ומחול". בנימוקי ועדת הפרס נכתב: "יוצרת מקורית. פורצת דרך באישיותה. במאית בקול, בתנועה ובעיקר בפיצוח משמעות המילים בעברית, המילים על הבמה, מילות השיר העברי". כל אלה יצאו לאור בהפקת "התרנגולים".
אילו היה מוענק פרס על ססגוניות, אישיות ובריאת שפה - אין ספק שפולני הייתה זוכה גם בו. מדובר בדמות שנונה ומשוננת, מרושעת במידה, ביקורתית במידה רבה; כזו שמגלגלת אותך מצחוק בהקראת מתכון לעוגת גזר. כילדה סלדה ממוזיקה קלאסית: "זה היה כל כך משעמם. זה לא הדיץ בי שום דיצה". זהו הזיקוק של השפה הפולנית.
פולני הצליפה בכולם. יריבים, ובעיקר ידידים ואוהבים. ידידתה הקרובה דליה גוטמן אמרה עליה: "כדי להשיג את מה שהיא רוצה, היא הייתה אומרת דברים איומים, מנאצת, מגדפת. נפגעתי ממנה, אבל ידעתי שזה שווה". הביקורתיות השנונה והארסית שלה לא פסחה על הגדולים ביותר. על שלמה ארצי אמרה: "נהניתי אצלו מכמה דברים, יהיה מוגזם להגיד שאהבתי". על חוה אלברשטיין: "עושה תנועות בפה שאפילו בברודווי גמרו לעשות אותן כשהייתי בת שתים-עשרה".
אישיותה, מאבחן זעירא, נוצקה בבית הוריה: "הפסקנות בשאלה מה 'ראוי' ומה 'אינו ראוי', עוצמתן המכרעת של מילים, העדפת הצוותא האנושי, היחד, על פני היחיד המרוכז בעצמו". מאימה נטלה עוד צידה לדרך, את הפתגם הצרפתי: "כשמישהו טיפש – זה להרבה זמן".
פולני החלה את הקריירה שלה בצ'יזבטרון ככוכבת לצדו של שייקה אופיר. את תהילתה קנתה בבימוי קול ותנועה, ובעיבודים מוזיקליים מופתיים. תחילה בלהקות הצבאיות, ובמיוחד ב"תרנגולים". ערכה של הביוגרפיה הוא בסיפורה של תקופה, סיפור שמקביל ל"עלייתו ונפילתו" של הפלמ"ח - ככוח מגן וגם כרפרנס תרבותי. נעמי הייתה ונותרה הפלמ"ח.
זעירא לא עושה הנחות לגיבורה שלו ומציג את החולשות והצללים, לצד הגדולה. במיוחד בולט הפער בין הדמות העוצמתית והתובענית של במאית העל לבין כישלון חייה האישיים שניכר בהם המחסור, ההישענות על אחרים והמרדף הנואש כמעט אחר פרנסה. מרדף שמציף את הניגוד הקשה שבין החובה להתפשר לבין ההתעקשות על עקרונות. זעירא פורש היטב את הסיפורים שמרכיבים את הטרגדיה הזו, את ההתנגשות ביו הפרפקציוניזם לבין פשרות מלחמת הקיום.
הפערים האלה כוננו במידה רבה גם את התרומה הייחודית של פולני וגם את נפילתה. "התרנגולים" היו מופת עילאי של שירת "הביחד" (היא תיעבה את הקונספט של סולואים וחילקה אותם במשורה), אבל הנושאים ששרו עליהם התנתקו מרעיונות הקולקטיב של המלחמה והתקומה. התנתקו מהשפה המוקפדת (במיוחד "שיר השכונה" המהפכני) והפיחו רעננות והומור בכאן ועכשיו. "התרנגולים" היוו גשר חשוב במעבר מ"אנו באנו" לחברה סלונית, אינדיוואליסטית, וזאת למרות האקורדיון ושירת הביחד.
הכישלון של "החמציצים", הניסיון של פולני להחיות את התרנגולים, נזקף לשינוי החברתי-תרבותי לאחר מלחמת ששת הימים, שהפעם הותיר את פולני מאחור. כפי שמסביר זעירא: "תופי הטמטם של הניצחון הגדול: הערצת הגנרלים, פולחן האישיות של דיין... כל אלה השמיטו את הקרקע תחת רגלי 'החמציצים'. העולם שהם ייצגו... כבר החל לאבד אחיזה. ישראל השתנתה אל מול העיניים, ונעמי וחניכיה עדיין רקדו את הריקוד הישן".
המנטורית שלה הייתה הכוריאוגרפית המקורית ופורצת הדרך נועה אשכול. "בזכותה הפכתי להיות אנליזטורית. המוח שלי חי עד אז די בבטלה", אמרה פולני. אשכול הנחילה לה את המכלול. את השלם שגדול מסכום חלקיו, את "הרצף ההכרחי בין הקול האנושי, הצליל, התנועה והמבצע", כדברי זעירא.
הברכה הזו הפכה לעתים לעושר ששמור לרעה לבעליו. פרפקציוניזם חסר פשרות שתבע חודשי חזרות כדי להגיע לדיוק המושלם. לחזרות האינסופיות האלה היה מחיר כלכלי שהרתיע מפיקים ומשקיעים. "חזרות, זו העבודה האמיתית! הצגה זה כבר ממש לא מעניין, זו עבודה פקידותית", אמרה פולני, וזעירא מצטט את שייקה לוי חבר "התרנגולים" ואחר כך הגשש החיוור שסיפר: "כיצד עצר אותו יום אחד אורי זוהר, ושאל בהיתממות עוקצנית: 'גמרתם כבר לעבוד על עפעף ימין'?".
וקצת צהוב. האם התלקח רומן בין חבר "התרנגולים" יהורם גאון לבין הבמאית פולני? רעיון לא מופרך בהינתן העובדה שמאוחר יותר ניהלה פולני רומן, ואף נישאה לחניך אחר שלה מ"התרנגולים", ליאור ייני, גם הוא צעיר ממנה בכעשור. גם גאון וגם פולני לא פיזרו את הערפל סביב השמועה. "לתקופה קצרה הייתה ידידה אהובה שלי", כתב גאון באוטוביוגרפיה שלו. ואילו פולני אמרה: "יש כאלה שנעים לשבת לידם ויש כאלה שבסדר לשבת על ידם. לידו היה לי נעים".
רומן או לא, גאון חייב את קריירת השירה שלו לפולני, שהייתה הראשונה לזהות את איכויותיו כזמר. לפני כן נודע בעיקר כשחקן. מלבד פולני, העמידו "התרנגולים", בזכותה ובהשראתה, שני פרסי ישראל נוספים - לגאון ולגשש החיוור, שחבריה נטלו מפולני את המשמעת הקפדנית ואת ההבנה שמופע ובמה הם מקצוענות ולא חלטורה.
השקפותיה על יחסי נשים-גברים לא היו מעניקות לה פרס מטעם "מי-טו". במסגרת ה"תרנגולים" יזמה פולני והעלתה שירים שלא היו נכתבים היום. כמו "שיר אהבה חיילי" של חיים חפר ("ואם גם נמזמז אחרת / זה לא נורא, זה לא נורא / נחשוב עלייך יקירה") ו"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" של דן אלמגור.
עם "תרנגול" אחר, חנן גולדבלט, שנכלא כעבריין מין, שמרה פולני על קשרי חברות. היא לא הצדיקה את מעשיו, אבל בדבריה ניכרה הבנה: "לזכר יש צורך רב עשרת מונים מאשר לנקבה בכל עניין הסקס והמגע. הזכר צורך הרבה יותר מהאישה. יש לו יותר יצר". זעירא מניח את הדברים בהקשר התקופתי: "קשה להשתחרר שתפיסתה של נעמי את יחסי גברים ונשים הייתה טבולה במושגים השוביניסטיים של התקופה ההיא".
פולני נפטרה ב-15 באפריל 2024, וכבר בסוף השנה יצאה לאור הביוגרפיה. חיפזון שגרם להחמצת כמה סיפורים מעניינים, בעיקר משנות חייה האחרונות. אסתפק בשניים. האחד, יחסיה הקרובים של פולני עם דורון נשר ושמוליק בילו, והמבוכה הגדולה שגרמה לנשר, ולזמר מיכה ביטון, באירוע שאירגן נשר בביתה במושבה כינרת לזכרו של בילו; השני, ביקורה של נשיאת העליון דאז אסתר חיות בביתה של פולני.
אלה שני סיפורים שמדגישים שני קצוות של רגישות אנושית. באירוע הראשון, ביצע ביטון שיר ופולני הרגישה שחובתה להעביר ביקורת. הביקורת הייתה מעליבה והותירה את הנוכחים, במיוחד נשר שעמל להביא את ביטון, נדהמים לנוכח הלבנת הפנים. פולני התבצרה בעיקרון ש"חייבים להגיד את האמת גם אם היא פוגעת". במקרה הזה, ל"אמת" לא היו שותפים אחרים מלבדה.
הסיפור השני מאיר צד הפוך. כאשר פולני עלתה לבמה לקבל את פרס ישראל, אצה לה הדרך ללחוץ את ידו של הנשיא רובי ריבלין. לאחר הטקס, חשה שלא התעכבה די אצל חיות שאולי נעלבה. זה הציק לה והיא ביקשה לפייסה, להתנצל. הבקשה הועברה ונענתה. חיות הגיעה למושב כינרת, אמרה לה שממש לא נעלבה, אבל לפולני היה חשוב לסגור את הפינה הזו.
את הסיפורים האלה אני מכיר כי הייתי ממבקרי פולני בביתה בשנים האחרונות. זעירא פספס אותם. לא בגלל שלא הייתה לו דרך לדעת עליהם. הייתה לו, והוא ויתר עליה. בכך ויתר על חובת ביוגרף להגיע לכל סיפור, קטן וגדול, שנוגע לנשוא הביוגרפיה.
בהלווייתה פרש הסופר אסף ענברי תובנות מרתקות שהאירו את תרומתה לתרבות הישראלית, והן נעדרות מהביוגרפיה. ענברי קשר, בין היתר, את פולני למלחמות של עכשיו, החיצונית ובעיקר הפנימית. "הזהות הישראלית שנעמי הטביעה בה חותם שלא יימחה נאבקת עכשיו על קיומה. אמנם יש דור חדש מופלא של יוצרים 'לובשי חול וחגור' ש'נושאים את עמם על שכם", אמר, "אבל מלחמת האחים שדהרנו אליה לפני 7 באוקטובר עלולה להתחדש עוד לפני שתסתיים המערכה הצבאית. אם יש לנו זהות ישראלית ששווה להילחם עליה – זה הרבה בזכות נעמי". ההספד הנפלא הזה של ענברי בכוחו היה להעשיר את דמותה של פולני וגם את ספרו של זעירא.
