"שפה זרה" הוא סרט יפהפה מבחינה ויזואלית, אך השיא מגיע בסוף
הסרט הישראלי שהוקרן בשבוע שעבר בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה, מתחיל כמו סרט זוגיות שכבר ראינו, ואז מקבל תפנית קפקאית. התוצאה מתעתעת ומרתקת
דפש מוד השתלטו על פסטיבל טרייבקה. תחילה הגיעו חברי הלהקה הנותרים לפסטיבל לכבוד הקרנת הבכורה העולמית לסרט ההופעה החדש שלהם "Depeche Mode: M". ואז קטע משיר שלהם התנגן בפסקול הסרט התיעודי "Long Live The State", ולבסוף השיר הכי מפורסם שלהם, "Enjoy the Silence", כיכב בסצנת מפתח מצוינת בסרט הישראלי "שפה זרה", שהוקרן בשבוע שעבר בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל. מיכל ברזיס ועודד בן־נון, במאי הסרט, סיפרו שהם כבר התרגלו לרעיון שהם יצטרכו להחליף שיר בסצנה הזאת, עד שברגע האחרון לפני סגירת הסרט הגיעה מהלהקה תשובה חיובית לשימוש בשיר.
"שפה זרה" הוא הסרט הישראלי היחיד שהוקרן השנה בטרייבקה. הוא הוצג במסגרת "Viewpoints", שבה הוקרן בשנה שעברה "קרוב אליי" של תום נשר, שגם זכה בפרס הראשון של המסגרת. למראה "שפה זרה", שבכורתו הישראלית מיועדת לפסטיבל ירושלים ביולי, אם יתקיים, קל להבין מה משך את אוצרי טרייבקה אליו: יש בו משהו מאוד אמריקאי. הוא דובר בחלקו באנגלית, עוסק במערכות יחסים אינטימיות בין בני זוג ואין בו שום זכר לישראליות ספציפית, ודאי לא לסכסוך ולמלחמות. "אנחנו עובדים על הסרט הזה כבר עשר שנים", אמר בן־נון לפני ההקרנה, "ולכן אין בו שום התייחסות לכל מה שקורה עכשיו במדינה שלנו, אבל אולי הוא תזכורת לאנושיות הבסיסית שלנו כבני אדם".
לפני עשר שנים סרט קצר בשם "איה", שביימו בן־נון וברזיס, היה מועמד לאוסקר. פעם ראשונה שסרט ישראלי קצר עשה את זה, והישג ששם את ברזיס ובן־נון על מפת הקולנוע הבינלאומי (והביא אותם לבימוי העיבוד הקולנועי לרב המכר "החיוך האטרוסקי" בכיכובו של בריאן קוקס מ"יורשים"). "שפה זרה" הוא מעין הרחבה של הסרט הקצר ההוא לאורך מלא. זה גם טרנד ישראלי עכשווי: רק לפני שנתיים דובר קוסאשווילי הרחיב את סרטו הקצר "עם חוקים" ל"הענקים מאי הפסחא".
"איה" היה סרט מקסים, קומדיה קטנה של טעויות, שבה שרה אדלר גילמה אשה שמגיעה לאסוף מכר משדה התעופה, ורצף של אי הבנות גורם לאדם זר (אולריך תומסן, "החגיגה") לחשוב שהיא הנהגת שנשלחה לאסוף אותו. היא לא מתקנת את טעותו ומסיעה אותו למלון שלו בירושלים. בדרך השניים מנהלים שיחה שנהיית יותר ויותר אינטימית, אבל הפנטזיה שנוצרת בתוך המכונית נותרת בלתי ממומשת, והסרט רק הציג פוטנציאל למציאות חלופית לשתי הדמויות האלה, שמפגש מקרי הביא אותם לנסיעה, שלתוכה מתקפלים חיים שלמים.
לא ברור למה לקח עשר שנים לפתח את הסרט הקצר לסרט ארוך, ובכנות לא ברור למה היה צריך לעשות את זה, כי רגעיו הטובים ביותר של "שפה זרה" לא תלויים בכלל בנקודת המוצא של "איה", אלא הם פיתוח עצמאי לחלוטין לסיפור. ככל ש"שפה זרה" מתרחק מעלילת הסרט הקצר, כך הוא נהיה טוב יותר. הפתיחה זהה: אדלר, שמככבת גם בסרט הזה, שוב מגיעה לשדה התעופה ושוב אוספת בטעות זר גמור למכוניתה (שגם אותו משחק שוב תומסן). אבל עכשיו יש המשך לסיפור. כי איה המבוגרת היא אשה נשואה שחוזרת הביתה לבעלה (יחזקאל לזרוב) שאותו היתה אמורה לאסוף משדה התעופה, אבל המחשבה על הזר הגמור שהזמין אותה למלונו לא נותנת לה מנוחה.
מה שמעניין בסרט הוא שלא מדובר באמת בהרחבה ל"איה", אלא זהו למעשה "איה 2". זה סיפור חדש שאותו מספרים שני במאים נשואים שהתבגרו בעשר שנים, ומשתמשים בשתי הוואריאציות על אותו הנושא כדי לבחון שתי תקופות שונות של מערכות יחסים. בגרסה הראשונה איה נהנתה מהפנטזיה ומהפלרטוט. ואילו איה המבוגרת מוכנה להפסיק להיות פסיבית ולהיות נועזת.
בצירוף מקרים מסקרן יש קווי דמיון רבים ומפתיעים בין "שפה זרה" ובין "קריוקי", הלהיט שביים ב־2022 משה רוזנטל. בשני הסרטים זוג נשוי שהשגרה הורסת לו את האינטימיות זוכה להתעוררות מחודשת בזכות מפגש מיני עם זר מסתורי. שני הסרטים מסתיימים עם סצנת ריקוד סמלית (בהבדל הניכר שלזרוב הוא רקדן טוב יותר מששון גבאי). באופן מעניין, גם "קריוקי" הוא סרט ארוך שמפתח רעיונות שנוסחו תחילה בסרט קצר של אותו במאי.
ברזיס ובן־נון, שיצרו בעבר סרטים קצרים מעולים, ממקדים את עיקר הכוח שלהם במערכה האחרונה, שהיא מעין סרט קצר בפני עצמה, ומהווה את שיאו של הסרט מכל בחינה — זו המערכה שכתובה הכי טוב וגם מבוימת הכי טוב, והיא המערכה שאותה יזכרו ועליה ידברו בתום הסרט. המערכה האחרונה מביאה את הגיבורים לפראג, וכאן העלילה — וגם הסגנון הקולנועי — מקבלים תפנית קפקאית עם עלילה שנוצרה בהשראת מילן קונדרה, שניהם סופרי העיר. כאן הסרט הופך מסתורי, כי פתאום לא לגמרי ברור מה ממה שאנחנו רואים הוא פנטזיה ומה מציאות. מישהו מבני הזוג משקר לנו, מספר לנו סיפור לא אמין, אבל מי מהם? האם חלק מהעלילה מתרחש בתוך תודעת הגיבורה או שיש כאן סדנת זוגיות מורכבת, מעין דואט בין בני זוג שנועד להחיות מחדש את התשוקה ביניהם?
"שפה זרה" הוא סרט יפהפה ויזואלית בזכות הצילום של גיא סחף, אבל לא כל מהלכי העלילה הירושלמיים שלו מספקים. לעומת זאת, מרגע שהגיבורים מגיעים לפראג, הוא הופך למשהו אחר לגמרי — מרתק, חידתי, מתעתע וחושני. שם הסרט גם מצליח לנמק את העיסוק שלו בשפה, שפה מילולית ושפת אהבה זוגית. מתי מילים מועילות, ומתי צריך להחליט שמילים יכולות רק להזיק וצריך ליהנות מהשקט.
