היוצרת נוגה פרידמן: "האסון העיר בי ליבידו של יצירתיות, זה אירוע נוירולוגי"
בשנתיים לאחר נפילתו ב־7 באוקטובר של עידו רוזנטל, בן זוגה ואבי ילדיה, פרידמן פרסמה ספר קומיקס, יצרה סרט תיעודי והחלה לעבוד על אלבום עם דניאל סלומון. לאחרונה פרסמה את ספרה השני, "ימים כקלקולם", יומן אבל שיש בו כעס וצער עצומים אך גם הומור. "זה פשוט מה שהייתי צריכה לעשות, וזה גם כל מה שיכולתי לעשות"
"הפוזיציה שלי עכשיו היא של מלכת האבל, רס"מית העצב, פאקינג אלמנת צה"ל", כותבת נוגה פרידמן בפתח ספרה "ימים כקלקולם", יומן אבל שנכתב בשנה הראשונה לאלמנותה. פרידמן איבדה את בן זוגה ואבי ילדיה עידו רוזנטל, לוחם שלדג, ב־7 באוקטובר בקרב על קיבוץ עלומים. אבל מאז האסון היא לא מפסיקה ליצור - אולי מעין תשובה של יצר החיים מול כוחות המוות.
בתוך שנתיים יצרה פרידמן סביב השכול האישי שלה את ספר הקומיקס "גוף ראשון רבים" עם איורים של רון לוין (הוצאת יוקה וידיעות ספרים); את הסרט התיעודי "שום דבר לא בסדר" ביחד עם רני סער לכאן 11; היא עובדת על אלבום משלה עם המוזיקאי דניאל סלומון; ולאחרונה התפרסם "ימים כקלקולם" (כנרת זמורה). יש בו כעס, הומור, צער עצום, תובנות קיומיות לצד סתירות פנימיות ושורות גולמיות של מחשבות ורגשות.
"האסון העיר בי ליבידו של יצירתיות, זה אירוע נוירולוגי", היא צוחקת. "אני חושבת שהשתגעתי קצת. כי עכשיו, שנתיים אחרי, גם אם הייתי רוצה לא הייתי מצליחה לכתוב שני ספרים, אלבום וסרט – כל הדברים שעשיתי בו־זמנית בתוך שנה וקצת. מזל שאני מוכשרת. עשיתי הסבת מקצוע לתעשיית השכול, או צ(ע)רכנות. האלבום הוא עבודה מאוד עמוקה, אני לא זמרת ואני שנתיים לומדת פיתוח קול ומרגישה את ההבדל, רכשתי מקצוע חדש".
היצירה כדרך הישרדות.
"זה הישרדותי במובן שזה לא היה מתוך בחירה או החלטה, זה פשוט מה שהייתי צריכה לעשות, וזה גם כל מה שיכולתי לעשות. בקומיקס מתואר רגע שנבו, הבן שלי, שואל אותי ‘אמא, מה את עושה?’, כשאני שכובה פרקדן, ואני עונה לו ‘כל שביכולתי’. בתחומים אחרים לא יכולתי לעשות כלום, אבל ביצירה יכולתי. זה השכול שלי".
את עובדת על פרויקטים חדשים?
"אני לשה את החומרים האלה עד שיימאס לי ועד שאנשים לא ירצו אותם יותר, אני בודקת לאן זה יכול ללכת. כי כל מה שעשיתי הם פנים שונות של אותה תופעה של הצער והרגשות ההתחלתיים. ועכשיו נוגה של אחרי שנתיים מנהלת דיאלוג עם נוגה של ההתחלה, ועם היצירות האלה של ההתחלה. אני מעלה מופע שבו אני מציגה את האמנות שעשיתי ומדברת על מה שעברתי מאז. ככה אני גם משתפרת לקראת האלבום, וגם מתפרנסת, שזה לא פחות חשוב".
2 צפייה בגלריה
עידו רוזנטל. "הוא היה חלק מהזהות שלי עוד לפני שנהרג. אנחנו מתייחסים לעצמנו כאילו אנחנו אינדיבידואלים ופרטים בעולם וזה לא נכון"
פרידמן (43) חיה במושב בן שמן עם שלושת ילדיה תום (12), נבו (11) ואריה (7.5). היא אישיות כריזמטית, אמנית רב־תחומית שמתפתחת כל הזמן ולא חוששת להגיד מה היא באמת חושבת — גם בנושאים רגישים כמו שכול ואלמנות. היא גדלה בחיפה, למדה לתואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל ולתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב. לפני 7 באוקטובר החלה ללמוד לדוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, אבל עכשיו היא בהפסקת לימודים.
את עידו רוזנטל - איור גולגולת בדמותו מלווה את כל הספר, מחריד ומשעשע גם יחד - הכירה דרך חבר משותף. שניהם אהבו לטייל. הם חיו יחד 17 שנה. רוזנטל שירת כלוחם שלדג יותר מ־25 שנה, השתתף במבצעים מיוחדים של היחידה והיה דמות נערצת עוד בחייו.
למוות טרגי יש נטייה להאפיל רטרואקטיבית על כל מה שהיה קודם, ולצבוע את העבר בצבע אחר.
"כן, אבל חלק מהתנועה שלי מולו זה ההתנגדויות שלי והמשא ומתן שאני מנהלת עם איך שאני מספרת על עידו, לא רק לאחרים אלא גם לעצמי, איך אני מספרת את הסיפור שלנו. כי יש קסם בחשיבה בינארית דיכוטומית שאומרת, החיים איתו היו מדהימים ועכשיו זה אסון. זה נכון, יש אמת מוחלטת באמירה הזאת, ויחד עם זה גם החיים איתו היו מורכבים כי חיים זה דבר מורכב. ולזכור שלא הכל היה טוב איתו עוזר לי לקבל איכשהו את העובדה שלא הכל רע בלעדיו.
"אני איבדתי אמון בסיפור, בכל הסיפורים. אני יודעת שאף אחד מהם הוא לא אמת מוחלטת ובכל אחד מהם יש קצת אמת. בכל זוגיות יש אלמנטים דכאניים - לשני הכיוונים, לנשים ולגברים. וכשעידו נהרג הרגשתי את השחרור מהאלמנטים הדכאניים של מערכת היחסים, בלי קשר לטיב היחסים. עכשיו, שנתיים אחרי, אני כן יכולה להעלות על דעתי בן זוג אחר. לפני שנתיים זה נראה לי בלתי אפשרי. אבל הסיפור כל הזמן משתנה. אז זה לא שהמוות נתן משמעות חדשה לסיפור שלנו, אלא זה פרס בפניי הרבה משמעויות, אני יכולה לספר בהרבה צורות את סיפור חיי ולא להתחייב לאף אחת מהגרסאות".
בין השורות בספר ניכר הכעס שלך על מה שקרה.
"נורא כעסתי. גם זה לא היה מתוך בחירה. זו אנרגיה שהיתה אז, הייתי אש. כעסתי על עידו, על הממשלה, על חמאס".
גם על הציפיות ממך להיות אלמנת צה"ל הקדושה.
"דווקא זה לא היה מתוך כעס אלא במבט בוחן של סוציולוגית. התווית פשוט לא התלבשה עליי. לא הייתי שיפוטית, אני רק מצביעה על המקומות שבהם מופעל עליי כוח".
"חיים זה דבר מורכב. ולזכור שלא הכל היה טוב איתו עוזר לי לקבל איכשהו את העובדה שלא הכל רע בלעדיו"
התחלת לכתוב דוקטורט בסוציולוגיה, ובספר את מתארת איך פתאום כל התיאוריות הפמיניסטיות והפוליטיות קרסו.
"באמת הרבה מהשקפות העולם שלי השתנו. כלומר הבסיס השמאלני הליברלי ההומניסטי שלי כמובן נשאר, אבל אני פחות מאמינה לתיאוריות. הרגשתי שאנחנו לא יודעים כלום. לא משנה כמה נכתב מאז ראשית האנושות הכתובה - אנחנו לא יודעים כלום. הפילוסופיה שלי הפכה ליותר סטואית וזנית, וגם לזה אני לא מאמינה עד הסוף. הספקנות פשתה בי, בגלל היעדר השליטה על מציאות חיי. איך אני יכולה לחשוב שאני מחליטה איך הילדים שלי יצאו, שיש לדברים שאני אומרת ועושה השפעה עליהם? יש לי ממש חלק קטן בזה. כדאי כל הזמן לזכור שאנחנו קטנים. התיאולוגיה שלי עכשיו היא צניעות. תזכרו שאי אפשר לשלוט, אי אפשר לדעת, ושאנחנו קטנים. לשם לקח אותי האסון הזה".
את מתהלכת בזהירות בין הקלישאות והשבלונות המילוליות. כשאומרים לך "הוא תמיד יהיה איתך", את נבהלת, "אני לא רוצה שהוא תמיד יהיה איתי, זה סטוקרי".
"המקום שבו אני אבודה זה עניין ההנצחה. אני רוצה מצד אחד להנציח, ומצד אחר יש לי פריבילגיה עצומה בזה שעידו יצר לעצמו את המורשת שלו עוד בחייו. והמורשת שלו כל כך זרה למי שהוא היה עבורי, מי שאני מתגעגעת אליו והאבא שלי הילדים שלי - נכון שהיו לו איכויות של אל, אבל כשהוא חי זה לא הרגיש ככה. חלק מהסיבה שהרשיתי לעצמי להיחשף זה ההחלטה שאני מדברת על הכאב שלי ועליי ועל האובדן. באתר שלי יש דף לזכרו של עידו, שאנשים יכולים להעלות סיפורים. אני רוצה שידברו עליו כמה שיותר ובכל מקום. הוא באמת דמות מעוררת השראה והערצה וכדאי שיכירו את דמותו, אבל לא כדי שעידו יהיה מוכר, אלא כי אני חושבת שלקרוא עליו ולהכיר אותו יכול להעשיר את מי שקורא עליו. וזה הבדל גדול בעיניי.
"כשאני אומרת 'אני מפחדת לשכוח אותך כליל' הכוונה לפרטים הקטנים, למהות. אני פוחדת שהוא יישאר תמונה, שטוח"
"ביולי האחרון הפקתי ערב לעידו, זה יוצא דופן בשבילי כי אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה. מעין שירה בציבור ואנשים עלו לדבר עליו. אבל הערב הזה הוציא לי את המיץ וגם עלה לי המון כסף, ולא הבנתי למה עשיתי אותו, הייתי לא מאופסת. אבל אחר כך הבנתי שעשיתי את זה בשבילו, ועכשיו אני יכולה לשים את זה בצד ולרוץ".
את כותבת בספר "אני הולכת לשכוח אותו כליל", ומצד שני את משמרת אותו וממשיכה לנהל איתו מערכת יחסים גם אחרי לכתו.
"אנחנו כבר רגילים שדברים סותרים יכולים להמשיך להתקדם ביחד. כשאני אומרת 'אני מפחדת לשכוח אותך כליל' התכוונתי ללשכוח את הפרטים הקטנים, את המהות. אני פוחדת שהוא יישאר תמונה, שטוח. הדברים שאני עושה הם לא רק ריפוי ולא רק הנצחה אלא יש להם ערך כיצירת אמנות, גם בזכות העובדה שיצרתי בשיתוף פעולה עם אמנים אחרים".
כרטיס הביקור שלך הוא כפול: נוגה של עידו, ולמעשה ההנצחה שלו היא אינהרנטית לעצם קיומך.
"עידו היה חלק מהזהות שלי עוד לפני שהוא נהרג, זה כל הסיפור, זו התובנה המטורפת הזאת על זה שאנחנו מתייחסים לעצמנו כאילו אנחנו אינדיבידואלים ופרטים בעולם וזה לא נכון, הנפש שלנו כל כך קשורה למשפחה שלנו ולאנשים שאנחנו אוהבים וגם לעם - הטראומה שלי היא טראומה לאומית. לכן אני בוחנת את זה, אבל זה בעצם מובן מאליו, גם קודם עידו היה שלוב בנפשי, רק היתה לי הפריבילגיה לחשוב על עצמנו כעל אנשים נפרדים".
עכשיו המלחמה נגמרה, החטופים והחללים חוזרים. איך את מרגישה עם זה?
"זה כאילו יש לי מים בפה, והתקווה תנזל אם נדבר עליה. אנחנו מדברות אחרי אישור העסקה אבל לפני שהם חזרו. אני רוצה לראות אותם בבית, אני רוצה לראות את הכוחות שלנו יוצאים משם, ואז אולי אני אבין משהו. עוד כמה ימים בלי לנשום, אנחנו לצערי כבר מורגלים בזה".
