הספיידרמן החדש מזכיר למה התאהבנו במארוול, ולמה כל כך נמאס לנו מהם
במשך 100 הדקות הראשונות של "ספיידרמן: יום חדש" יאיר רוה חשב שאולפני מארוול התעשתו וחזרו עם סרט הקיץ האולטימטיבי, אבל אז הגיעה ההתשה המוכרת של סרטי גיבורי העל בשנים האחרונות: יותר מדי דמויות, עלילה מתפתלת וסיום נמרח שמרגיש כמו פרומו ל"נוקמים" הבא
זה סרט הספיידרמן ה־11 שאני רואה ב־25 השנים האחרונות (לא כולל הופעות בסרטי ״הנוקמים״) ולכן שמחתי לגלות שמאה הדקות הראשונות שלו נהדרות. פחות משמחת העובדה ש־40 הדקות האחרונות מתישות ומראות בדיוק את מה שהפך את סרטי מארוול לחוויה כה סיזיפית בשנים האחרונות.
ב־2021 הסרט הקודם בסדרת ספיידרמן עשה סוג של נס קטן. הסרט, שבסופו קיבץ אליו לסצנה אחת את שלושת השחקנים שגילמו את ספיידרמן מאז 2002 (טובי מגווייר, אנדרו גרפילד וטום הולנד, הספיידרמן הנוכחי שעשה כבר ארבעה סרטי ספיידרמן, יותר מכל שחקן לפניו), הכניס כמות עצומה של כסף - כמעט שני מיליארד דולר - והיה הלהיט ההוליוודי הגדול הראשון אחרי מגפת הקורונה. אבל הסרט הקודם עשה דבר נוסף: הסרט ההוא הסתיים בכך שדוקטור סטריינג׳ עושה כישוף וגורם לכל העולם לשכוח שפיטר פארקר הוא האיש האמיתי שמאחורי מסכת ספיידרמן. זה אומר שגם חבריו הקרובים ביותר וגם אהבת חייו, אם.ג׳יי (זנדאיה) ישכחו שהם מכירים אותו. הכישוף הזה עבד כה טוב שנראה שהעולם כולו שכח מקיומו של הסרט ההוא, שהיה מגושם וטרחני. זה היה חלק מהניסיון המטופש של מארוול להתעסק עם המולטיוורס - קיומם של יקומים מקבילים – שאף פעם לא באמת הצליחו להיכתב היטב ולהיות הגיוניים.
האמנזיה של הצופים ושל הדמויות איפשרה לדסטין דניאל קרטון, שנכנס לתפקיד הבמאי במקום ג׳ון וואטס שביים את שלושת הסרטים הקודמים, להתחיל את הסרט עם כל מה שסרט גיבורי על צריך: פחות חיבוטי נפש וייסורים עצמאיים, ויותר מכות. סרטי גיבורי העל של מארוול כל כך התנפחו בשנים האחרונות שכל דמות שם מסתובבת בעולם כאילו היא המלט – גוררת רגליים עם גולגולת ביד אחת, חרב ביד השנייה, ועם איזה דיכאון קיומי ותחושת נקם ועלבון. מארוול נהנתה להפוך את גיבורי העל מגיבורים לנבלים, לדמויות שלא מבינות את גבולות הכוח שלהם. ואילו הפתיחה של ״ספיידרמן: יום חדש״ גרמה לי להיזכר למה ספיידרמן היה בעצם גיבור העל הראשון שממש אהבתי, כשהייתי ילד בן עשר וסדרת האנימציה שודרה בבקרי סופי השבוע בטלוויזיה האמריקאית: הוא פשוט ילד טוב עם כוחות על שעוזר למשטרה לנקות את ניו יורק מפושעיה. זה אולי נאיבי, אבל זה מחזיר איזו תחושה של כיף שניטלה מסרטי גיבורי העל מאז ש״הנוקמים: סוף המשחק״ פחות או יותר חיסל את הז׳אנר הזה אחת ולתמיד.
מופע מחול בסרט מארוול
הנאיביות של פיטר פרקר היא למעשה נושא הסרט החדש. פרקר - שכנראה לא ראה את סרטי מארוול הקודמים ולא קיבל עדכון שכל המנגנונים הממשלתיים האמריקאיים מושחתים - שמח לעזור לכוחות הביטחון, המקומיים והפדרליים. למשך רוב הסרט הוא מתמודד עם נבל שאת זהותו אנחנו לא יודעים, דמות שנכנסת בכוחות טלפתיים למוחם של מי שמולה וגורמת להם לדבר ולפעול בפקודתה. כך, כל תושבי ניו יורק הופכים לנשק בתפעולה של הדמות המסתורית הזאת.
אחד הדברים היפים בסרט - והרבה זמן לא ראיתי בחירות אסתטיות מרשימות בסרט של מארוול - היא ההחלטה של קרטון להציג את מעבר הטלפתיה בין דמות לדמות כמין תנועת הצלפה של ראש והגוף, כמו יריקה אבל לא של רוק, אלא של תודעה. וכזה נעשה לאורך בלוק רחוב שלהם עם רצף של עשרות אנשים. זה נראה כמו מופע מחול, של פעלולנים שאפשר רק לנחש שהם רקדנים שלוהקו לתפקיד שהוא גופני בעיקרו. בסרטים שבהם מרבים לדבר על אפקטים ופעלולים, דווקא בחירה פשוטה המבוססת על כוריאוגרפיה גורמת לסרט הזה להפוך למקורי.
מארוול נוטה לגדוש עוד ועוד דמויות לתוך כל סרט מה שהופך את הסרטים שלהם מהצלחה למטלה. מבחינתם, הגיע רגע אי שם לפני עשר שנים, שבו איירון מן, ספיידרמן וקפטן אמריקה כבר לא יכלו לסחוב סרט לבד. כמו הופעות חיות שחייבות עוד ועוד אורחים לליינאפ, מארוול הרגישו שלא מספיק גיבור אחד, צריך זר של גיבורים לכל סרט, צריך להקיף אותם בעוד ועוד גיבורי על נלווים. כל סרט סולו הפך למופע אנסמבל, וכל אחד מקבל חוט עלילה שאף פעם לא היה באמת מספק.
בתוך כך, אחת הדמויות האהובות עלי של מארוול מעולם לא הצליחה למצוא פיתוח קולנועי מספק. זה ההולק, הענק הירוק. אני ממש משתוקק לסרט הולק חדש. בתחילת שנות ה־2000 ניסו פעמיים להציג אותו בסרט קולנוע משלו, וזה לא עבד. זה לא היה רע, בעיני, אבל הקהל לא אכל. אני חושב, בדיעבד, שזה היה בגלל האפקטים. ומאז הוא תמיד מסתפח לעלילות של אחרים.
לכן, כמה שמחתי לראות את פיטר פרקר הולך לשוחח עם ברוס באנר (שלא זוכר מי הוא - כי הכישוף מהסרט הקודם, זוכרים?) בענייני דנ"א ומוטציות, והידיעה הברורה שברוס באנר במערכה הראשונה מבטיחה את הענק הירוק במערכה השלישית. אז החיבור של ספיידרמן וההולק גרם לי לחוש שלקרטון ולי יש בדיוק אותו טעם בגיבורי על.
היה כיף עד שהגענו לסוף
במשך קרוב למאה דקות קיבלתי סרט קיץ אידיאלי, קצבי, עשוי היטב, בטעם של פעם, שגרם לי לחשוב שמארוול סוף סוף התעשתו וחזרו לימים שבהם הם עשו את סרטי ״איירון מן״ ו״קפטן אמריקה״ הראשונים והמהנים. גם העובדה שהסרט מכניס בעדינות את היקום הקולנועי של ״אקס-מן״ לסיפור היתה מוצלחת בעיני.
אבל ההנאה לא שרדה על לכותרות הסיום. בסרט ארוך מדי, מידת האנרגיה והלהט הלכו ודעכו, דמויות משנה ורעיונות עלילתיים שהוצגו בפתיחה, נעלמו בהמשך, והכדורים שקרטון ליהטט בהם יפה במשך מערכה וחצי התחילו ליפול. ובעיקר, הטון הבכייני של גיבורי העל שוב השתלט על העלילה. אני יכול רק לנחש שחלק מתסבוכות העלילה לקראת סוף הסרט נועדו כדי להזין את הסרטים הבאים - יש ״נוקמים״ חדש שמתוכנן לדצמבר - ושחצי השעה האחרונה כבר הוכתבה על ידי האולפן כדי להזין את המשך הסדרה. הסרט נהיה כבד, חסר חיוניות ומעיק שלא לטובתו. וסרט שהתחיל עם אנרגיית ״שלא יגמר לעולם!״ הסתיים לפחות רבע שעה אחרי המשאלה ״שייגמר כבר!״.
