מהמינגוויי ועד הניצוצות של רוני סומק: מה לקרוא בימי מלחמה
ישי שריד מפגיש רופא יהודי עם ישוע מנצרת, אביבה סיגל מתמודדת עם השבי, סיפורים קצרים של המינגוויי וספר חדש לסומק
מקור: בספרו החדש ״חנוך הרופא מכורזים״ (עם עובד) חוזר ישי שריד אחורה בזמן, אל עבר יהודי קדום, שטומן בחובו בשורות לגבי ההווה הישראלי. אם בספרו ״השלישי״ הוא קפץ קדימה על ציר הזמן היהודי, לכיוון בית המקדש השלישי שאולי יקום בעתיד, בספר החדש טווה שריד עלילה שמתרחשת בימי בית שני. במרכז הרומן חנוך, רופא מכפר כורזים שליד הכנרת, אדם רציונלי ומתון, דמות מורכבת שמתמודדת עם קשיים בתוך המשפחה ומחוצה לה, ביחסיו עם אנשי הכפר וההנהגה של הכפר. חנוך מאמין ברפואה ובמדע, לא בקמעות ובגירוש שדים. על היושרה שלו הוא משלם מחיר. יום אחד מגיע אל הכפר עושה ניסים ושמו ישוע מנצרת. השניים מתקרבים זה לזה, והיחסים האלה מעמידים מחדש את המתח שבין תבונה לאמונה, בין רפואה לניסים. הכתיבה של שריד סוחפת ונקייה ממניירות, בבחינת מעט המכיל את מרובה.
תרגום: ״גברים בלי נשים״ (הספרייה החדשה) הוא תרגום חדש לעברית של קובץ הסיפורים שפרסם ארנסט המינגוויי ב־1927, כשהיה בן 28. שורה של סיפורים על גברים שנמצאים בטריטוריות גבריות קשוחות: מתאגרפים, לוחמים, נאבקים על כוח וכבוד עצמי, ומתמודדים עם חולשותיהם עצמם. בלשון חסכנית ומדויקת מגיעה אמנות הסיפור הקצר של המינגוויי לשיאים. בקובץ סיפורים ידועים כמו ״הרוצחים״, ״גבעות כפילים לבנים״, ״עשרה אינדיאנים״ ואחרים.
עיון: ״העיקר לקום לבוקר חדש״ (ידיעות ספרים) הוא ספרה של שורדת השבי אביבה סיגל. הגננת מכפר עזה, ששרדה 51 ימים בשבי חמאס, מגוללת את סיפורה האישי, את זיכרונותיה מהשבי ואת המאבק הנחוש על שחרור בעלה קית’, שנשאר אחריה בשבי ושוחרר לאחר 484 ימים. סיגל מתארת את הרעב, ההשפלות, אימת המוות, רגעים של סולידריות עם שבויים אחרים, הדאגה לבעלה הפצוע, החרדה לגורל בנה שנשאר בקיבוץ. היא מתארת את הטקס היומי שלה עם בעלה ונערות שבויות נוספות, שבו הם מדברים על דבר אחד טוב שקרה להם במשך היום. סיגל נהגה לסיים את הטקס באיחול הקבוע: ״והעיקר לקום לבוקר חדש".
שירה: ספר שירים חדש של רוני סומק הוא תמיד רגע משמח. ״חותמת בדרכון הגוף״ (כנרת זמורה) כולל שירים חדשים ויפים שכתב סומק בשנים האחרונות - שירי אהבה, שירים חברתיים, שירים שבהם משתקף המצב הישראלי, עם דימויים מפתיעים שמוציאים ניצוצות של קסם. למשל, השיר ״תזמורת מכבי האש״: ״התזמורת הזאת מעולם/ לא כיבתה אש,/ אפילו לא גפרור./ אבל על ראש הנגנים/ בוערים הכובעים/ וזה באהבה כל/ הסיפור״.
