"העונג בשביל אבא שלי היה דרך לרפד את הייאוש": התערוכה החדשה על אבי אומת הפודיז
"ספר התענוגות" של עמוס קינן, שיצא ב־1970, כונן את תרבות הנהנתנות הישראלית, עם הגיגים על החיים הטובים ומתכונים לשרימפס ושבלולים. "זה לא ספר הדוניסטי על אוכל אלא ספר על איך לחיות", אומרת בתו שלומציון קינן, בריאיון לרגל תערוכה שמוקדשת לספר
ב־1970 הוציא הסופר והפובליציסט עמוס קינן את "ספר התענוגות" (הוצאת א. לוין אפשטיין), שהיה יוצא דופן וחדשני בתקופתו, ובמובנים רבים נותר כזה עד היום. הוא כלל טקסטים קצרים והגיגים של קינן, סוג של מדריך לחיים הטובים, בתקופה שבה לא רבים יצאו את גבולות הארץ, ומדורי האוכל וביקורות המסעדות בעיתונים היו מאוד מצומצמים. הספר גם כלל עשרות מתכונים ים־תיכוניים – החל ממנות מוכרות ופשוטות יחסית כמו סלט ניסואז או מרק בשר, וכלה במנות מסובכות ונדירות, שלא לומר בלתי אפשריות, כמו דיונונים ברוטב כיס הדיו שלהם, עקרבטן (לובסטר) ברוטב בנוסח ארמוריקן או שבלולים בנוסח בורגונדיה, כמו שקינן מכנה בספר את מחוז בורגון.
"ספר התענוגות" הפך בשעתו ללהיט, ולטעמם של רבים היווה את לידתה של אומת הפודיז הישראלית. קינן כתב בו הרהורים מקסימים על מהות החיים ובעיקר על איך לחיות אותם נכון, לשיטתו. איך לשתות מים, איך לשבת ליד הים, איך ללכת לישון ואיך לקום בבוקר. הוא חזר כמה שנים לפני כן מעשור בפריז והרגיש עצמו בר־סמכא, בצדק גדול כנראה, לשאול שאלות כאלה ואף לספק להן תשובות.
2 צפייה בגלריה
“ספר התענוגות”. "יום אחד ביוני 1967 חזר המחבר מהמלחמה, ישב לו בבית והתחיל לחשוב כמה החיים יפים"
(צילום: הוצאת כנרת זמורה ביתן)
"רוב האנשים נזהרים מאוד מפני החיים ומשתדלים להימנע מהם", כתב במשפט הפתיחה. לאורכו של הספר קינן ניסה כמיטב יכולתו לספק תשובות כיצד צריך לחיות את החיים ו"להיות בתוכם", כמו שאומרת בתו שלומציון, שאותה פגשתי לרגל תערוכה לכבוד הספר שנפתחה השבוע בנהלל. נפגשנו על צלחות דג מלוח וכבוש ובירה בפאב בר אילן (רחוב החלוצים 3 תל אביב). קינן כתב בזמנו על המעדנים האלה של שוק לוינסקי שבשיפוליו ממוקם הבר שבו אנחנו נפגשים. דורות שלמים של ישראלים גדלו על ברכי הטורים שלו ב”ידיעות אחרונות”, מאמרי דעה נוקבים ומושחזים, ולצידם ביקורות אוכל בלתי נשכחות.
קינן הבת (56) מתרגמת, מאיירת וכותבת הרבה פרוזה, אבל לדבריה ממעטת לפרסם. בעבר כתבה גם חלק קטן מביקורות האוכל של אביה, כשזה כבר נכנע לדמנציה.
ספר התענוגות הוא הכרזה ראשונה על ההדוניזם הישראלי.
"אני חולקת על המילה 'הדוניזם'. העונג בשבילו היה דרך לרפד את הייאוש, לא להפוך אותו להדוניזם שיש בו נימה ניהיליסטית. בספר מדובר גם על איך ליהנות מהים, איך לשתות מים. לא רק איך לבשל לובסטרים. הלובסטרים היו מחאה נגד הצייקנות הפולנית של אלו שחיממו שאריות מאתמול. הספר האחרון שאבא כתב לפני שהוא מת ולא הספיק לגמור אותו היה 'תולדות הייאוש'. הוא וספר התענוגות הולכים יחד. הם משלימים זה את זה".
היא מזכירה לי איך מסתיים “ספר התענוגות”, כך נכתב בעמוד האחרון: "ביום אחד בחודש יוני 1967 חזר המחבר, כמו כולם, מהמלחמה. אז ישב לו בבית והתחיל לחשוב כמה החיים יפים, בעצם. עלה בו הרעיון – מדוע לא לכתוב ספר על החיים היפים... בעוד האלבומים וספרי המלחמה ממשיכים להרוות את השוק... ובעוד הנקרופילים מרעיפים עליו נקרולוגים, חשב המחבר שבעצם הוא יצא למלחמה כדי שיוכל להישאר בחיים".
"הוא הזכיר לאנשים על מה הם נלחמים", מספרת קינן על אביה. "הוא חי בפריז עשר שנים אבל לא הטיף בסגנון 'אני קונוסר, אני מבין את העולם ואתם לא'. הוא רצה להגיד שככה חיים בים התיכון, ככה צריך לחיות, וזה פוליטי. הוא שאב את זה מהכנעניות – הרעיון שצריך להיות ילידי, שצריכה להיות תרבות ילידית שקשורה למקום, לגיאוגרפיה ולחומר. שיבת ציון לארצו זה לא עניין של מילים ורעיונות אלא של חומר: עשבים, שורשים, אדמה, חומעה, גרגר וצלף וכל מה שגדל פה. לשיטתו, אנשי הים התיכון שהוא מדבר עליהם בספר, כולל איטליה וצרפת, השכילו לעשות את זה ולחיות בטרואר. השייכות למקום היתה בעיניו הדרך המוסרית היחידה לחיות".
קינן מדגישה ש"הספר לא מסביר איך לאכול אלא איך להיות נוכח בהווה ולהתגעגע לעכשיו. יש שם פרק שלם על איך להתגעגע. זה סוג של בודהיזם לזמנו. הנקודה היא להיות נוכח בחיים ולא במוות, והדוניזם קצת מריח ממוות. ולא להתענג מאלבומי קרב נקרופיליים. מי חשב אז שנהפוך להיות כת של אוכלי מוות על מלא".
קינן כתב גם את "הדרך לעין חרוד", "בתחנה", "הדלת הכחולה", "שושנת יריחו" שהוא לטעמי ספר ההיסטוריה המרתק ביותר על ארץ ישראל ו"אל ארצך אל מולדתך", אסופת מאמרים שהיא שיר געגועים וקינה לארץ ישראל שהיתה, או אולי לא היתה מעולם. לפני שהפך לשמאלן היה לוחם לח"י, ובשנות ה־50 ניסה כנראה להתנקש בחייו של שר התחבורה דוד צבי פנקס בעקבות השבתת תנועת התחבורה בשבת.
אמה של קינן היא הסופרת וחוקרת הספרות פרופ' נורית גרץ, ואחותה הצעירה היא הזמרת רונה קינן. "רונה תמיד אומרת לי 'אני מקרה אמא ואת מקרה אבא'".
היא שומרת החותם של מורשת אביה. "אף כי אני מתרשלת בזה", היא מודה, "בשנה הבאה מציינים מאה להולדתו והיינו צריכים להוציא את כתביו כי אי אפשר להשיג אף אחד מהם. אנחנו לא מספיק עושות, אמא ואני".
מה זו הדרך של עמוס קינן? מה זה החותם הזה?
"ישראליות ילידית שחיה בשלום עם כל מי שמרגיש שייך לארץ ולא שהארץ שייכת לו".
משנתו עדיין רלבנטית?
"כארכיאולגיה. אבל כשאתה כובש דרך כמו שהוא עשה, אתה צריך שמישהו ילך בה אחרת היא נסתמת בקוצים. הוא ידע את הנביאים בעל פה אבל גם את המציאות שהיא תמיד שבורה ופגומה. הוא רצה לכבוש דרך למקום שיכול היה להיות אחר – באוכל, בהנאה, בישיבה על החוף, ובשותפות עם עוד עם שחי פה. הוא אמר את זה מיד אחרי 1967”.
קינן מסתייגת מהטקסטים השוביניסטיים ב”ספר התענוגות”. למשל, בפרק הראשון נכתב "הספר שלנו נועד לאשה הבזבזנית, קלת הדעת, שקמה מאוחר, ודאגתה הראשונה היא להציץ בראי". על כך אומרת קינן: "אומנם כל החברה אז היתה מיזוגינית אבל זה קיצוני. זה מזעזע ודוחה. דיברתי איתו על זה כשהוא חי וכעסתי עליו נורא. אמרתי לו, 'איך לא חשבת שזה יכול להיות מודל בשבילי של מה אמורה להיות אשה'. התשובה שלו היתה שהוא תמיד היה עם נשים פמיניסטיות, וזה נכון. הוא חי כל חייו עם נשים נורא חזקות וחכמות והעריץ אותן. אמא שלי אומרת שהיה פער בין האדם הטוב שהוא, לבין איך שהתנהגו אז. הוא היה אדם מוסרי. הוא היה שותה, אתה יודע, אבל הוא לא ידע לשתות. כשהוא היה שיכור הוא היה בלתי נסבל, גס ואגרסיבי, אבל הוא היה בעצם איש עדין נפש".
קינן מסבירה שהחלקים השונים של היצירה של אביה משלימים אחד את השני. "כל מה שהוא עשה קשור. לא רק הכתיבה, גם הציור והפיסול. כולם היו מאותו חומר, לכן הוא אמר שהוא מפסל בעברית". בהתייחסות לרעיונות של תנועה הכנענית, שאביה שאב ממנה השראה, קינן אומרת ש"היום המתנחלים הם הצאצאים של הכנענים כמו שההדוניסטים הם הצאצאים של ‘ספר התענוגות’, אתה חייב לראות את כל התמונה".
יוצא שעמוס קינן המציא את כולם. את המתנחלים ב"שושנת יריחו" ואת הנהנתנים ב"ספר התענוגות". הדבר הזה שהוא התגעגע אליו, ארץ ישראל שהוא דיבר עליה כל הזמן, בכלל לא היה קיים.
"ודאי שלא. בגלל זה הוא אהב את הנביאים. חזון אחרית הימים. 'לא יישא גוי אל גוי חרב' - הוא ידע שזה לא יכול לקרות. זה סימן ההיכר של כל מהפכן, זה שהוא בכל זאת המשיך הלאה. וזו גם החובה שלנו היום. אף על פי שהכל נראה נורא. אי אפשר להיות שקוע בתוצאה אלא בדרך, התוצאה היא משיחית. אם אתה נלחם, אתה צריך להיות מסוגל ליהנות, אחרת בשביל מה נלחמת. כמו שאמר צ'רצ'יל, 'לא לקדש את המוות'".
הוא קידש את החיים והיום מקדשים פה את המוות.
"זו השורה התחתונה. לא הפודיז מפריעים לי, אלא מי שמנהיג אותם".
את לא מתנגדת למי שמתעסק רק עם אוכל כל הזמן?
"אני נטרפת מזה שנוסעים למקומות רק לפי האוכל, אם אתה צריך דוגמה. אבל זה לא ספר על אוכל. זה ספר על החיים".
2 צפייה בגלריה
אוצרת התערוכה מרינה פוזנר ועבודה של הצלם דן פרץ. יהיה גם שוק אוכל
(צילום: דן פרץ בשיתוף נעמה שטרנליכט)
התערוכה "מה הטעם" שנפתחה ביום שישי 16.1 בבית העם בנהלל מוקדשת ל"ספר התענוגות" של קינן. האוצרת מרינה פוזנר איגדה אמנים, אנשי תרבות ואוכל כדי שיגיבו ביצירות משלהם לקטעים מתוך הספר המיתולוגי. בנוסף, הוצגו לראשונה ציורים נדירים של קינן עצמו. בתערוכה מוצגות יצירות חדשות של אמנים ואמניות עכשוויים ובהם המוזיקאי והיוצר ערן צור, צלם האוכל דן פרץ, המשוררים אודי שרבני וסמי שלום שטרית, אשת האוכל הילה אלפרט, האמנית עיינה שני, השפים חיים כהן, עידו קבלן ("הקטן"), ברק יחזקאלי, שיראל ברגר ואוראל קמחי, פרויקט "אדמה לאדם" להצלת תוצרת חקלאית של אילה נוי מאיר מבית הבד "ריש לקיש" ועוד. בימי שישי לאורך ינואר התערוכה גם מציעה שוק תוצרת מקומית של אוכל, שתייה וכלים למכירה, מופע אינטראקטיבי של "תנועת הדפס" (בהרשמה מראש) ופרפורמנס של האמן ניצן לוריא בשיתוף סטודנטים מהמכון לאמנויות תל חי. גילוי נאות, גם אני תרמתי טקסט לתערוכה בתור מעריץ ותיק של קינן.
