שלגיה החדש של דיסני טובע בקמפיינים של רעל
גל גדות אומנם נהדרת אבל “שלגיה” החדש הוא סרט שלא ברור למה נעשה ולמי, אחרי שהצליח לעצבן כל כך הרבה קבוצות מיעוט עוד לפני שצולם
זה הזמן להתגעגע לימים שלפני האינטרנט והרשתות החברתיות, ימים שבהם הלכנו לראות סרטים בלי לדעת עליהם יותר מדי, ובלי לדעת מה הגזענים בדרום ארצות הברית והפרו־פלסטינים בניו יורק חושבים עליו עוד לפני שהוא בכלל צולם. הסרט עוסק במכשפה שנותנת לנערה תפוח מורעל, אז כל מה שקרה בתקשורת סביב הסרט היה כולו רעל, בלי התפוח. זה התחיל כשהגזענים צווחו כשדיסני בחרה ברייצ׳ל זיגלר (״סיפור הפרברים״) לתפקיד שלגיה. כמו טראמפ שנזעק על כל מינוי של שחורים, להט״בים או נשים, כך גם תומכיו נעלבו שנערה ממוצא היספני (עם שם יהודי), שעור פניה לא לבן כשלג, לוהקה לתפקיד שלגיה. הם לא קראו את התסריט, שלוקח את סרט האנימציה הראשון של אולפני וולט דיסני מלפני 88 שנה ומעבד אותו לימים האלה, ולכן שלגיה לא נקראת כעת על סמך צבע עורה אלא כי היא נולדה בעיצומה של סופת שלגים אימתנית, שהעניקה לה את יכולת ההישרדות העיקשת שלה. ואז מצד שמאל של המפה הפוליטית הזדעקו הפרו־פלסטינים נגד דיסני שהעזו ללהק את גל גדות, שחקנית ישראלית, לתפקיד המלכה המרשעת. ואז היו שקראו להחרים את הסרט כי הוא מציג גמדים. שבעה מהם (אגב, המילה ״גמד״ לא נאמרת אפילו פעם אחת בסרט), וזה הרי סטריאוטיפ מגונה. כולם נעלבים וצווחים בגלל סרט לייב אקשן שהוא רימייק לסרט אנימציה. גם אם היה מתגלה ש״שלגיה״ הוא יצירת מופת, מי היה בא לראות אותו, אחרי שנתיים של רעש תקשורתי אנטגוניסטי?
הצוות היצירתי של ״שלגיה״ דווקא עורר סקרנות: מארק ווב, הבמאי (שביים את ״500 ימים של סאמר״ הנפלא), ומארק פלאט, המפיק (״לה לה לנד״ המעולה), וכותבי השירים בנג׳ פאסק וג׳סטין פול (זוכי הטוני והאוסקר). ועל התסריט חתומה ארין קרסידה ווילסון, שכתבה את ״המזכירה״ הסאדו־מאזו והקינקי. זה צוות מפתיע מאוד לסרט של דיסני, שחתום על סרטים אפלים למדי, מודרניים מאוד ונטולי סוף טוב.
הגרסה החדשה מעידה שאף אחד - לא יוצרי הסרט, לא שחקניו ולא הקהל שלו - אוהב את הגרסה המקורית מ־1937. כל אחד מוצא אותו פוגעני עבור הדמוגרפיה שלו. אז בשביל מה בכלל צריך את הרימייק? וכך יוצא בסוף ש״שלגיה״ הוא לא סרט איום ולא סרט טוב. הוא לא שיחזור של הסרט הקלאסי וגם לא שכתוב גמור. יש בו חן וכישרון וכמה רגעים מוצלחים, ואף שהוא נאה לעין, אין בו רגעים של היקסמות מוחלטת (מה ש״מרשעת״ כן הצליח לעשות, למשל). אבל הוא סרט ללא סיבה וללא קהל — אולי ילדות בגיל בית ספר יסודי, שלא נחשפו עדיין לקמפיינים פרו־פלסטיניים אנטי־גל גדות, או פרו־עליונות לבנה אנטי־רייצ׳ל זיגלר, שיכולות עדיין לצפות בסרטים באופן תמים, כיצירה נספחת למרצ׳נדייז. באופן מפתיע, זה סרט שהתסריט שלו צופה היטב את התגובות נגדו. גל גדות נפלאה, היא עושה את המלכה המרשעת בזדון שלא היה מבייש את גלן קלוז ושרה ממרום סרעפתה. היא מגלמת שליטה נרקיסיסטית ומושחתת שמשתלטת על ממלכה שהיתה פעם תמימה וטובת לב. לפני שתגידו ״משל פוליטי״ ותנקבו בשמו של השליט הסמכותני שהדמות הזאת, שנכתבה לפני ארבע שנים, מבוססת עליו לדעתכם, הדמות הזאת היא דווקא דימוי מצוין לא לאדם מסוים, אלא למצב: לעולם הרשתות החברתיות, לעולמות של רעל אנושי ותקשורת שמבוססת על נרקיסיזם ואנוכיות שבהם כל אחד רואה במראה אך ורק את הבבואה של עצמו. זה סרט על מרד ברודנים, ועל השאיפה להחזיר תפיסה של חסד, טוב לב והתחשבות לעולם של רשע. ואם זה מתחיל כמו ״שלגיה״ של וולט דיסני, הרי שכל עלילות המשנה החדשות גנובות יפה, ובאופן אפקטיבי למדי, מ״עלובי החיים״ ומלחמתם של מורדי פריז במונרכיה הצרפתית ערב המהפכה הצרפתית. רציתם ״שלגיה״, קיבלתם את ״עלובי החיים ושבעת הגמדים״.
