נועה מנהיים: "אני כמו שחקנית שח, עם כמה לוחות פתוחים"
העורכת נועה מנהיים עובדת תמיד על כמה פרויקטים במקביל. מעריצה את נורית זרחי, מבזבזת על סקין קייר קוריאני, גדלה ברובע היהודי בירושלים, אוהבת את תל אביב ואת המקלט השכונתי שיש בו מינון מדויק של כלבים וסלבריטאים
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בבניין שלנו אין ממד ואין מקלט, אז אנחנו מבלים גם את הסיבוב הזה בריצה למקלט השכונתי שהוא משובח במיוחד. יש בו רוב הזמן כמות שווה של אנשים וכלבים, וגם כמה סלבריטאים שלא אנקוב בשמם”.
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית, אמריקנו חם עם חלב קר. בעלי מאוד מקפיד על הקפה, אז הוא זה שמכין אותו ואני זוכה לכך שיטחנו את הקפה במיוחד עבורי כל פעם. כשהוא לא נמצא, אני מסתובבת עצבנית כמו ג'אנקי שלא קיבל את המנה שלו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אני חושדת שזה יהיה תה - עם נורית זרחי. היא אחת הסופרות והנשים האהובות עליי, ואני יודעת שהיא תמיד תעיף לי את המוח. פעם ישבתי איתה והיא כתבה על מפית רעיון מבריק לספר שחשבנו שנעבוד עליו ואז הלכתי לשירותים. כשחזרתי גיליתי שהיא שפכה את הקפה, ניגבה עם המפית והרעיון המבריק אבד לבלי שוב. שאלתי אם היא זוכרת מה כתבה, והיא לא זכרה ואמרה 'עזבי. יבוא רעיון אחר, הכל יהיה בסדר'".
נועה מנהיים
גיל:
51
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
נשואה + ילד
תפקיד:
ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת זמורה דביר. כתבה את הספרים "הרשת הספרותית" ו"הרשת התרבותית". מנחה עם איילת טריאסט את הפודקאסט "האחיות גרים" בגלי צה"ל
על מה את עובדת עכשיו?
“הייתי אמורה להתכונן לשבוע הספר, עכשיו כולנו מנסים להבין מה קורה איתו לאור המצב הביטחוני. בשנה שעברה הוא נסגר אחרי יומיים כשפרץ עם כלביא, ואז ברגע שהוכרזה הפסקת האש חזרנו להשלים את שאר הימים. שבוע הספר הוא מותג קשוח, מתמיד ונאמן שלא מתקפל בקלות. נקווה שזה מה שיקרה גם הפעם. במקביל אני עורכת את הספרים שיוצאים לאור בספטמבר, בהם חדש של נעה ידלין. אני עובדת על התערוכה 'שאלת השאלות' שתיפתח בסוף יולי בספרייה הלאומית, הקושרת בין פילוסופיה, מיסטיקה ומדע והשאלות הגדולות שכל אחד מהתחומים האלה שואל".
מה השריטה שלך?
"אני לא יכולה להתחיל לעבוד אם הבית שלי לא מסודר. אני משקיעה את ה־OCD שלי בלוודא שהחלל שאני עובדת בו מאוד מאורגן".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"כשהגעתי לפגישה הראשונה בהוצאה עם העורך דאז דב אלפון, הייתי מבקרת ספרות והייתי משוכנעת שהוא הזמין אותי לנזוף בי על ביקורות רעות. אז פתחתי במונולוג זועם שבסופו אמרתי שאם הם רוצים ביקורות טובות, אז שיוציאו ספרים יותר טובים. הוא שתק, נתן לי להביך את עצמי ואמר 'אם את חושבת שאנחנו יכולים לעשות עבודה יותר טובה, למה שלא תצטרפי ותעזרי לנו'. התקשרתי לאבא שלי ששאל הרבה שאלות טכניות, כמו האם יעשו לי כרטיס ביקור והאם זו עבודה שאני חושבת שאהיה גאה בה. אמרתי לו שכן והוא אמר 'אז את צריכה לקחת אותה'. עד היום אני עובדת בעבודה שאני מאוד גאה בה ויש לי מגירה מלאה כרטיסי ביקור שלא השתמשתי בהם".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"בעבודה. אני זקוקה לעבוד על כמה פרויקטים במקביל. אם הייתי שחקנית שח, הייתי עם כמה לוחות שפתוחים סימולטנית כל הזמן. אני עובדת בצורה לא כל כך בריאה וחסרת גבולות גם בסופי שבוע, בלילות ולא מעט בחופשות".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“כשאני אומרת לבן שלי שיהיה בסדר. הוא בן 13 וחצי”.
למי את מתגעגעת?
"לסבא וסבתא שלי, ההורים של אמא. סבתא שלי הגיעה לגיל הנכבד מאוד של 102. הם היו ניצולי שואה ואנשים חמים, אוהבים ומדהימים. היתה ביניהם אהבה אדירה. סבא שלי היה מסתכל עליה בגיל 80 מבשלת, רוכן ולוחש לי 'תראי איזו אשה יפה סבתא שלך'. זו מבחינתי ההתגלמות המוחלטת של האידיאל של זוגיות טובה וארוכת שנים. ביליתי המון איתם המון והם חסרים לי מאוד. גדלתי ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מקום מוזר לגדול בו, והם גרו בתל אביב".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בבית שלי. אני מאוד אוהבת אותו ואת תל אביב, אף על פי שאני לא מתענגת על מה שיש לעיר להציע. אבל אני אוהבת לדעת שבהחלטה של רגע אני יכולה לצאת לשתות, או לרקוד, או לשמוע תוכן. גדלתי במקום מאוד סגור וקטן, מין מובלעת כזו כמו קיבוץ, אבל מאבן, שהיה מאוד מנותק ולא אורבני. אז ההוויה האורבנית והקיום בתוך עיר זה משהו שמאוד נעים לי. נעים לי לייצר אי של שקט מסודר ומנותק בתוך המקום הכאוטי. ואם לא בתל אביב אז בלונדון שהיא העיר האהובה עליי בעולם".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על קוסמטיקה ומוצרי סקין קייר קוריאניים: ריר חלזונות, זרע של סלמון, כל מה שרק אפשר למרוח על הפנים זה הדבר".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"בגילי המופלג למדתי לקבל את עצמי באופן יחסי במידה מניחה את הדעת. הייתי שמחה להצליח ללבוש צבע. כבר כמה שנים שפיתחתי מין אלרגיה לצבעים, לובשת רק שחור או אפור, לפעמים עם הבלחות של לבן. פעם הייתי מתלבשת צבעוני והיום אני לא מצליחה".
על מה יש לך רגשות אשם?
"במידה רבה אני מכונה שמונעת מרגשות אשם, אבל אני חושבת שיש לי על דברים מסוימים שכתבתי כשהייתי מבקרת. לא בגלל שאני לא עומדת מאחוריהם אלא כי היום כשאני בצד השני, כמי שמלווה את הסופרים ויודעת כמה עבודה וכמה לב ולפעמים כמה כאב ותשוקה מושקעים בתהליך הזה, אני יודעת שהיו סופרים וסופרות שגרמתי להם כאב. לשמחתי, עם אלו שהזדמן לי לעבוד איתם הצלחנו ליישב את ההדורים בינינו".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"אני לא יכולה לקחת קרדיט על הילד כי הוא יצור מאוד עצמאי מרגע הולדתו. הוא הישג עצום של עצמו. אני חושבת שהספרים שערכתי לאורך הקריירה והסופרים שליוויתי מאז הראשון אל תוך קריירה פורה ומצליחה. זה קצת כמו עם הילד - הם הישג של עצמם, אבל אני גאה בכך שהיתה לי הזכות ללוות אותם בדרך הזו. אני עורכת את נועה ידלין, שהרה בלאו, ליעד שהם, רון לשם, אילנה ברנשטיין ועוד רבים וטובים". מה מפחיד אותך?
"העולם מאוד מפחיד אותי והכיוון שאליו הוא הולך. באופן אישי מפחיד אותי לאבד את היכולות הקוגניטיביות שלי – כל מחלה או מצב שמאיים על הקוגניציה, לאבד את היכולת לעשות את מה שאני עושה".
מה עושה אותך מאושרת?
"לעבוד עושה אותי מאושרת. אני מאושרת כשאני שוקעת בספר, בין שאני קוראת ובין שעורכת. להיות בחופשות עם המשפחה שלי - אני נלחמת עבור הרגעים האלה ונוצרת אותם כשהם מגיעים".
מה הכי חסר לך בחיים?
“מקום לעוד ספרים. כבר הטילו עלי וטו ואסור לי להביא ספרים הביתה. אין מקום”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"נורית זרחי. גדלתי עליה והעובדה שזכיתי בבגרותי לעבוד איתה זה פלא וקסם. אורסולה לה גווין היא אחת הסופרות האהובות עליי. אני מאוד אוהבת מדע בדיוני ופנטזיה גם בספרות וגם בקולנוע אז יוצרים בז'אנרים האלה – ג'.ר.ר טולקין בספרות וג'יימס קמרון בקולנוע".
אם לא היית עורכת ספרות, מה היית עושה?
"מורה. אני מאוד אוהבת ללמד".
