כך שתי ישראליות הבריחו 167 אפגניות מציפורני הטליבאן
העיתונאית דנה הרמן ראיינה לא מעט נשים אפגניות ב־20 שנות הנוכחות האמריקאית במדינה. וב־2021, כשהטליבאן חזר לשלטון, הן פנו אליה לעזרה מחשש לחייהן. התוצאה היתה שני מסעות חילוץ מסמרי שיער, שמתועדים בסרט "דייטריפ – הבריחה מאפגניסטן", שישודר מחר בכאן 11. "כל דבר רע שיכול היה לקרות, קרה", אומרת הבמאית רוני אבולעפיה
"כל דבר רע שיכול היה לקרות, קרה", אומרת רוני אבולעפיה, במאית הסרט התיעודי "דייטריפ – הבריחה מאפגניסטן", שישודר מחר (שבת) בכאן 11, ומתאר כיצד היא והעיתונאית דנה הרמן חילצו עשרות נשים שנרדפו בידי הטליבאן. "בשלב מסוים הטליבאן תפסו את הקבוצות, והיה צריך לשחד אותם, הכו את הגברים. לא היו להן דרכונים. כל מה שרק אפשר לתאר".
הסרט מתחיל באוגוסט 2021 עם יציאתם של ארצות הברית ושאר הכוחות הבינלאומיים מאפגניסטן, שלאחריה הטליבאן השתלט מחדש על המדינה. כלי התקשורת התמלאו בתיעודים של המונים הצובאים על מטוסי החילוץ לאפגנים שעבדו עם האמריקאים או כאלה, בעיקר נשים, שחששו משובם של חוקי השריעה האכזריים. "הם ניסו להרוג נשים רבות והם הרגו", אומרת הרמן.
הרמן (53), עיתונאית ישראלית־אמריקאית, שהיתה באפגניסטן פעמים רבות בזמן הנוכחות האמריקאית, התחילה לקבל מאות הודעות מנשים אפגניות שעליהן כתבה בעבר, והחליטה לגייס קבוצה של חברים, פעילים ומיליארדר יהודי אחד ששמו סילבן אדאמס כדי להוציא שני מסעות חילוץ המתוארים בסרט: אחד של 42 נשים, והשני של 125.
1 צפייה בגלריה
רוני אבולעפיה (מימין) ודנה הרמן. "חששנו שעשיית הסרט תוציא אותנו 'הגואלות הלבנות' שמרעיפות מטובן"
(צילום: יריב כץ)
הסרט מתמקד בעיקר בסיפורים של האנה, השופטת הראשונה במחוז שלה, שנמלטת לקאבול; גול, שנולדה במחוז הכי נידח באפגניסטן, והיתה הילדה הראשונה מהמחוז שלה שהלכה לבית ספר, והראשונה במדינה שסיימה לימודים באקדמיה לשוטרים; שקיבה טימורי, זמרת צעירה שהתפרסמה במקבילה האפגנית של "הכוכב הבא"; פאטימה, אלופת רכיבה, שהיתה לכודה בביתה; ובנות הקבוצה לרובוטיקה.
"ההתכתבות שלי החלה עם בנות הקבוצה לרובוטיקה, שבעבר כתבתי עליהן כתבה ל'ניו יורק טיימס'", אומרת הרמן. "הן פנו לכל אדם זר שהכירו, וכששאלתי אותן מה אפשר לעשות למענן, הן אמרו לי: 'תעזרי לנו לעוף מכאן'. התחלתי לפנות לכל מי שהכרתי, ורוני, שתמיד נענית לאתגרים, מיד אמרה: אני באה".
"וגם לקחתי איתי מצלמה", אומרת אבולעפיה (53), זוכת פרס האקדמיה על הסדרה "בי"ס לתקווה", המכהנת גם כיו"רית הפורום הדוקומנטרי בישראל. כך נוצר הסרט על הסיפור מעורר ההשראה (בהפקת סטודיו ענני מבית פרמאונט). "Day Trip", טיול ליום אחד, הוא השם שדנה נתנה לקבוצת הווטסאפ שפתחה עם הנשים, כדי להסתיר את מטרתה האמיתית.
“רק איילת שקד סירבה שיגיעו לישראל”
משימת החילוץ היתה מורכבת מאוד, בין השאר כי הנשים חיו בדירות מסתור, כל אחת במקום אחר. "הן שלחו לנו מיקומים ב־Google Maps, כי ה־WiFi עבד", אומרת אבולעפיה. "האמריקאים לא עשו הרבה טוב באפגניסטן, אבל אחד הדברים הטובים שהם עשו היה לחבר את המדינה לאינטרנט".
האתגר הבא היה להבין באיזו דרך הכי טוב להבריח את הנשים מהמדינה. "האמריקאים הודיעו ששדה התעופה יהיה פתוח עד 31 באוגוסט ומי שיגיע אליו יצליח לעלות על מטוס", אומרת הרמן. "ניסיתי לחשוב איך להכניס נשים לשדה תעופה שעמוס בעשרות אלפים נמלטים". לבסוף הוחלט לנייד את הנשים באוטובוסים מעבר לגבול עם טג'יקיסטן השכנה, שם חיכה להן צוות החילוץ הישראלי.
אבולעפיה: "הכי קל והגיוני היה להביא את הנשים לישראל. בנט ולפיד הגיבו בחיוב לבקשה, אך הפנו לשרת הפנים דאז איילת שקד, והיא אמרה לא מוחלט. זה שבר את לבי"
אתגר נוסף היה היעד שאליו יישלחו הפליטות. "חשבנו על קנדה כיעד סופי לבנות", אומרת הרמן. "הן עברו שם אימונים, הכירו את הראפר ויל.איי.אם. התקשרתי למשרד שלו, לבתי ספר עם חוגי רובוטיקה, שימשכו אותן. קנדה טובה בקליטת פליטים. לשם כך פתחנו קבוצת ווטסאפ נוספת וצירפנו את יותם פוליצר, מנכ"ל ישראייד, ארגון סיוע הומניטרי שאני מכירה דרך אמא שלי, יושבת ראש הארגון. צירפנו גם את שרלין ויידל, מעולם העמותות, שגרה בקליפורניה, ושתי עורכות דין קנדיות". אבולעפיה מוסיפה כי "סילבן אדאמס מימן את המהלך, ובזכות היותו קנדי היו לו קשרים מצוינים במדינה".
שקלתן להביא אותן לישראל?
"הטג'יקים נתנו ויזת טרנזיט לשלושה ימים ואמרו: 'קחו אותן מכאן'", מספרת אבולעפיה. "הכי קל והגיוני היה להביא אותן לישראל. פנינו ללשכתו של נפתלי בנט, שהיה אז ראש הממשלה, וללשכת יאיר לפיד, שהיה שר החוץ, שניהם התייחסו בחיוב לבקשה, אבל אמרו שצריך לפנות לאיילת שקד, שרת הפנים דאז. והיא אמרה לא מוחלט. זה שבר לי את הלב. במהלך המבצע עשינו אלפי טלפונים, ביקשנו עזרה מישראלים וכולם רצו לעזור. ישראייר אפילו הסכימו להוציא מטוס. ורק איילת שקד שסירבה. זה היה מאוד מאכזב".
“לא עניין אותן שאנחנו ישראליות”
יצירת הסרט על מבצע החילוץ לא היתה מובנת מאליה. "היתה לי בעיה עם זה בהתחלה", אומרת הרמן. "כי בזמן שאנחנו מנסות להציל חיים של נשים, רוני היתה אומרת להן משפטים כמו: 'ואם תצליחו לצלם משהו מהבית שלכן נודה לכן'. חששתי גם שזה יוציא אותנו 'הגואלות הלבנות' שמרעיפות מטובן, וזה הכי לא נכון. פחדתי גם שזה יהיה שמאלצי. ומי בכלל ידע איך ייגמר המבצע".
"בכנות, לא חשבתי על הסרט בכלל", אומרת אבולעפיה. "כשנחתנו בטג'יקיסטן צילמתי, אבל אז היתה כל כך הרבה עבודה על המבצע, שלא תמיד היה זמן לצלם. והנשים שהסתתרו שבועות בקאבול, קרסו וחלו ברגע שעברו את הגבול לטג'יקיסטן. לא היה עליהן כלום, רק תיק קטן. כדי שאיש לא יחשוד שהן בורחות".
מהסיבה הזו היו לא מעט רגעים דרמטיים שבכלל לא צולמו. "למשל, כשהן הגיעו לצד השני של הגבול, הן זרקו את הבורקות שלהן לפח", היא אומרת. "את זה לא צילמתי. אבל לקחתי בורקה אחת מהן. בגלל שלא התעסקתי הרבה עם הצילומים, הסרט מתקדם בפרגמנטים. זה הקונספט היחיד שאיפשר לספר את הסיפור. כי מעולם לא קיבלנו החלטה של 'עכשיו עושים סרט, מגייסים כסף, צלם, מקליט וכותבים מי הגיבורים'".
העובדה שאתן ישראליות שינתה לנשים?
"בשבילן היינו 'מערביות'. לא עניין אותן מי אנחנו, העיקר שעזרנו", אומרת הרמן. "היום הן יותר חוששות ממה שהטליבאן או האחים המוסלמים יעשו לבני המשפחה שנותרו מאחור אם יגלו. בזמנו, אחרי פרסום הכתבה ב'ניו יורק טיימס', הציעו לי חוזה לספר. אבל מנהלת קבוצת הרובוטיקה אמרה: 'את יהודייה וישראלית, את לא תכתבי את הסיפור שלנו'. אני מבינה את זה".
