יעל גובר: "ספרות ילדים היא מקום שקט. זה טוב לכל מי שהעולם קצת גדול עליו"
ספר הילדים "מה שהיה היה" עוסק באפרוחית שרוצה לחזור לביצה, אבל בעצם מציע משל קיומי לכל הגילאים. הסופרת יעל גובר מסבירה איך הוא נולד בדרך להלוויה וסייע לה להתמודד עם המלחמה, אובדן ושאר חרדות
ספר הילדים החדש של יעל גובר, "מה שהיה היה" (כנרת זמורה), מסופר כדיאלוג בין תרנגולת לבתה; האפרוחית רוצה לחזור למה שהיה, ואילו האם מאיצה בה לגדול ולהתפתח. "היי אמא", אומרת האפרוחית, "הכי כיף היה לבקוע מהביצה. אפשר להדביק ולשבור אותה עוד פעם?". והאם עונה "לא, מתוקה. מה שהיה היה. ועכשיו...". אחר כך היא מבקשת ששוב ידגרו עליה, והאם עונה "לא מתוקה, מה שהיה היה", וכך הלאה. הספר מקסים ומצליח להיכנס גם ללבם של מבוגרים. לכן מפתיע לגלות שהוא בכלל נולד בדרך להלוויה.
"הייתי בדרך להלוויה של פנינה קור, אשתו של הסופר והמאייר פאול קור", מספרת גובר. "היא היתה בולדוזר, עד גיל 96, וגם כשחלתה, עוד היו לה 'פרויקטים' להספיק. ואז היא מתה. זה היה שנה אחרי 7 באוקטובר, כמה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר, חצי שנה אחרי שהבן שלי השתחרר משירות ארוך בחאן יונס ביחידת מגלן עם כל הזוועות שעבר, כמה חודשים אחרי שהבת שלי עזבה לפוסט דוקטורט בקנדה עם הנכדה, והייתי נורא עצובה. ובראש עבר לי המשפט 'מה שהיה לא יהיה'".
"נסעתי לבית העלמין עם המחשבות הכבדות האלה, וחשבתי: מה אני עושה? אני כותבת. אלא שזה נורא עצוב לכתוב דבר כזה לילדים. ואז בא לי המשפט 'מה שהיה היה', שהוא קצת יותר אופטימי. חשבתי על פאול קור, שבטח היה כותב את זה על דג וצפרדע. ופנינה בטח היתה אומרת 'עכשיו הפרויקט הבא, הולכים הלאה'. ומול זה היו מחשבות על אבי, שתמיד היה נוסטלגי ועם רצון לחזור אחורה - אבל אי אפשר, המציאות השתנתה. אז מה עכשיו? ואז ראיתי בעיני רוחי את האיורים של התרנגולת והביצה. כך יצא שנסעתי להלוויה עם כל המחשבות העצובות, ופתאום נולד ספר".
ובניגוד למציאות, ספרי ילדים מאפשרים לך לחזור בזמן, להיות ילדה שוב.
"ההתעסקות בספרות ילדים היא למי שלא ממש התבגר. העולם קצת גדול עלייך, ככה אני מרגישה לפעמים — בטח עכשיו כשהעולם כאוטי לגמרי. גדול עליי להתמודד עם רשעות של אנשים, עם קנאה. וספרות ילדים היא מקום יחסית שקט".
אם כי גם בספרות ילדים יש כאבים וצדדים אפלים של החיים.
"וטוב שכך, לא צריך להסתיר אותם מילדים. אני חושבת על עניין היופי. כשיש איורים וטקסט יפה, גם אם הוא לא מתוק, עדיין חוויה של יופי פותחת את הלב. אחרי שאבא שלי נפטר קעקעתי על היד את המשפט 'אני ראיתי יופי', מתוך שיר ששרה נורית גלרון. אני חושבת שיופי שקשור באמנות או ביצירה נותן כוח ונותן חיים".
מקיפלינג וביאליק עד "יומנו של חנון"
"מה שהיה היה" הוא ספרה החמישי של גובר (58), סופרת ועורכת ספרי ילדים בהוצאת כנרת זמורה. היא גדלה בירושלים וחיה ברמת גן, נשואה לאמיר זיו, סופר וסגן עורכת כלכליסט, ואם לשלושה. בצעירותה רצתה להיות אמנית ולמדה במדרשת בית ברל, "תמיד סרגתי, תפרתי ורקמתי אבל תמיד גם כתבתי", היא מספרת, "אבי היה מורה לספרות ופילוסופיה כך ששירה וטקסטים היו חלק מחיי".
איך נעשית עורכת ספרי ילדים?
"כתבתי סיפור ורון בן־ישי, שהוא אבא של חברה שלי, הציע לפרסם אותו ב'דבר'. כך התחלתי לעבוד ב'דבר', ואחרי שנסגר עבדתי ב'ראש אחד', שם התעסקתי עם חומרים לילדים. יום אחד ראיתי מודעה בעיתון של הוצאת כנרת, פניתי, ותלמה אליגון־רוז (מייסדת ההוצאה) התקשרה אליי".
ב־2001 גובר החלה לעבוד כעורכת. "שני תחומי עניין שלי התלכדו, כי ספרי ילדים הם גם טקסט וגם ויזואליה", היא אומרת. תחילה ערכה את כל ספרי הילדים של ההוצאה, מפעוטות עד נוער, ואחרי המיזוג עם הוצאת זמורה ביתן עברה לערוך ספרי ילדים וראשית קריאה. בין העשרות הרבות של הספרים שערכה נכללים אנתולוגיות שירה של מרים ילן שטקליס, ע' הלל, לאה גולדברג ואנדה עמיר, הוצאה מחודשת ל"שירי ביאליק לילדים" עם האיורים של נחום גוטמן, "האגדות שלנו" של שהם סמיט, "ההיסטוריה של הילדות והילדים" של תמר וייס גבאי, תרגומים חדשים לקלאסיקות כמו "הרוח בערבי הנחל" ו"סיפורי ככה בדיוק", והיא אחראית היום גם על התרגומים של סדרות ספרי "איש הכלב" ו"יומנו של חנון".
מה יש ליהודים מתרנגולות?
הספר הראשון שכתבה גובר היה "יופי של עולם", טקסט חופשי לפי איורים של פאול קור. אחריו באו "דוקטור אף וזנב", "המגפיים שהצילו את ירושלים" שכתבה עם אביה נתן גובר ("הוא לקח סיפור משפחתי וידע להמציא"), "שניים שבלוליים" וכעת "מה שהיה היה", שלכבודו סרגה אפרוחוני צמר צבעוניים שתחלק לקונים בשבוע הספר בתל אביב. את האיורים היפהפיים לספר איירה מאיה שלייפר.
מה קודם למה בספר ילדים: הטקסט או האיור? כי הם מאוד שלובים זה בזה.
"הספרים שלי מתחילים בטקסט, אבל מכיוון שאני עורכת ספרי ילדים, אני כבר יודעת מראש איך ייראה הספר ומה יהיה בכל עמוד. זו כתיבה מדויקת, מעט מעט, כי צריך להעביר סיפור במעט מילים. אני כותבת הרבה ולא הכל יוצא לאור. ספר הופך למשהו מיוחד ששווה להוציא לאור כשהוא נולד מתוך משהו אמיתי, מתוך רגש חזק, ואז את מרגישה שזה חייב להיות - שמשהו בסיפור נכון ומשהו בשפה נכון, והוא מנומק ולא מאולץ".
יש תחרות סמויה בין הטקסט לאיור?
"היא קיימת, ואולי בגלל זה יש מאיירים שמפסיקים לאייר עבור אחרים ועוברים לכתוב בעצמם, כמו רינת הופר, עינת צרפתי, יוסי אבולעפיה או גלעד סופר. מה שבטוח הוא שחשוב לתת למאיירים חופש אמנותי. בעבודה על 'מה שהיה היה' מאיה הרגישה שהספר שלה בדיוק כמו שהוא שלי ורואים את זה בתוצאה".
הספר שלך שייך למסורת שקיימת בספרות הילדים הישראלית על ביצה ותרנגולת, מהביצים בקן של ביאליק ו"הביצה שהתחפשה" של דן פגיס עד "התרנגולת שהלכה אחורה" של נורית זרחי. זה מעין משל לצמיחה והתפתחות.
"או משל לאמהות מגוננת. אמא תרנגולת היא קצת אמא יהודייה. ובכלל תרנגולת בולטת בתרבות היהודית — או שעושים איתה כפרות או שאוכלים מרק עוף. בספרות העולם יש הרבה אווזים וסנאים. אצלנו יותר תרנגולות".
