"אם השמאל הליברלי לא יגייס חלק מהטריקים הטראמפיסטים – הלך עליו"
חוקר התרבות דוד גורביץ' צולל בספרו החדש לשורשי הטראמפיזם ולביטויים שלהם בסדרות וסרטים, מטרנטינו ועד "קרב רודף קרב" זוכה האוסקר. הוא מסביר איך הימין גנב מהשמאל את רוח המהפכנות ומה הליברלים צריכים לעשות כדי לשרוד את עידן דונלד טראמפ
"המהפכה לא תשודר בטלויזיה", שר זמר המחאה גיל סקוט־הרון בשיר ידוע מ־1971. השיר הזה מלווה את הסרט זוכה האוסקר "קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון, והוא כמו קורא לחברי המחתרת העייפים להתעורר ולחדש את להט המהפכה. זה גם שם ספרו החדש של חוקר התרבות ד"ר דוד גורביץ': "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה, על הדימויים התרבותיים של הטראמפיזם" (הוצאת יצירה עברית, בשיתוף ד"ר עמית ורשיצקי ועודד יניב שטראוס). זה מעין "מדריך הטראמפיסט לגלקסיה" - בחינה של הקודים התרבותיים, השפה התקשורתית ויצירות האמנות שנוצרו בעידן המסעיר של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית.
הספר מתאר את שורשיו הפוליטיים והחברתיים של הטראמפיזם, את שורשיו הפילוסופיים (ניטשה, היידיגר), ואת הביטויים של כל אלו בסרטים וסדרות פופולריים מהתקופה האחרונה. הוא בוחן איך הפך טראמפ לגיבור על פוליטי ושינה את כללי המשחק התרבותיים והתקשורתיים בעולם המערבי, במין שילוב של פופוליזם בידורי, פוליטיקה של רגשות, דמוקרטיה סמכותנית, ומרד של ההמונים באליטות ניאו־ליברליות.
גורביץ' פירסם לפני שנים אחדות שני ספרים שכמו הובילו אותו לעסוק עכשיו בטראמפיזם: "השבט אמר את דברו? קומוניטריזם וליברליזם בספרות העכשווית", ו"אמריקה של קפקא".
מה בין אמריקה של קפקא לאמריקה של טראמפ?
"גם קפקא וגם המציאות של טראמפ, המשטר הסמכותני הפופוליסטי, מציגים אמריקה שהיסוד שלה זה ההמון, האספסוף. הדמוקרטיה היא עסק להמונים, הם אלה שמכריעים את הבחירות. ב'אמריקה' של קפקא הגיבור נודד בתוך החלום האמריקאי וחוטף ממנו מכה חזקה, הוא שבוי אצל זמרת מוזרה וממרפסת ביתה הוא רואה תהלוכה של בחירת שופטים באמריקה. קפקא כותב את זה ב־1913. הוא מתאר את ההמון שרץ ומתלהב עם שלטי החוצות, ונושאים את המועמד על הכתפיים, ולא ברור אם הם רוצים להוציא אותו להורג או להמליך אותו. ויש תחושה של המון אינסופי שיוצר דמוקרטיה שהיא בסופו של דבר שואו. האם זה רחוק מהדמוקרטיה הפופוליסטית של טראמפ? האם זה לא אותו יריד עממי של המציאות הפוליטית הנוכחית? קפקא ביקורתי כלפי המציאות הזאת, ובכלל באירופה היתה ביקורת על אמריקה מולדת האספסוף".
קפקא בכלל לא היה באמריקה.
"נכון, ואגב גם טראמפ לא היה באמריקה הזאת, הוא לא מצאצאי המייסדים, מאותן 400-300 המשפחות שהגיעו במאה ה־17 למסצ'וסטס. אבא שלו היגר מגרמניה לארצות הברית בהיותו בן 15 בתחילת המאה ה־20, וטראמפ הוא בסך הכל דור שני למהגרים. מכאן האובססיה להיטמע בתוך הקאנון האמריקאי, להעריץ אותו, את הכסף, את ההישגיות, את היכולת. הוא מאמין בכל נימי ליבו בחלום האמריקאי, למרות שאנחנו רואים שהחלום סדוק. את האשליה הזאת הוא הצליח למכור ל־74 מיליון בוחרים שבחרו בו ב־2024".
"האדם זקוק גם לעריצות"
74 מיליון לא טועים. הם נתנו בו אמון. למה?
"זאת שאלת מיליון הדולר. מה הם רואים בו שאנחנו לא רואים? אנחנו רואים בו המשוגע שמזכיר את הדיקטטור הגדול של צ'פלין. אבל הבוחרים שלו ממעמד הפועלים האמריקאי, מה שמכונה 'זבל לבן'. למשל בדטרויט, הם מצאו את עצמם מובטלים, ייצור המכוניות עבר למזרח – האנשים האלה ראו בו משיח. אדם שמוכן לשים נפשו בכפו ולגרש את הליברלים שחטפו את אמריקה".
אתה מדבר על הטראמפיזם כריאקציה לווק, אבל גם על תחושת הקהילתנות שהיתה חסרה להם, מול הניכור והבידוד של האינדיבידואל הליברלי.
"הליברלים יצרו אמנה חברתית כללית של זכויות וחובות, אבל אין תחושה של שייכות ואין תחושה של משמעות. הטראמפיזם נותן לאדם תחושה של אינטימיות ציבורית, רגש. אתה אחד מתוך המון אמריקאי, אתה חלק מחלום, אפשר לחזור לאמריקה הגדולה, האמיתית. זו נימה פתיינית שמדברת אל לב ההמונים".
הדמוקרטיה היא רק אופציה. יש הרבה אנשים שזקוקים לחיק החם של המנהיג האבהי הסמכותני. השכלתנות והמופשטות של רעיונות החירות לא תמיד מספיקות.
"מבחינה רגשית ראינו בליברליזם לא רק עוד משטר אלא העלאה של רוח האדם, משיחיות עריצה. כנגד זה טראמפ העמיד משיחיות עממית. ואת יכולה מיד לעשות את ההשלכות על ישראל. האדם לא זקוק רק לחופש אלא גם לעריצות, שיגידו לו מה לעשות. הוא לא רוצה להיות חופשי. ההיסטוריה מוכיחה את זה. אריך פרום כתב כבר בשנות ה־40 על המנוסה מהחופש".
בספר אתה מתאר יצירות קולנועיות כמו "שמונת השנואים" של טרנטינו, "משולש העצבות" או המערבון "אדינגטון" כמבשריו של הטראמפיזם.
"הסרט של טרנטינו מ־2015 כבר קשור לצייטגייסט הטראמפיסטי, כי טראמפ כבר היה בקמפיין הבחירות שלו. 'אדינגטון' עוסק בשנאת האחר, האדם השחור, המהגר, זה שמחפש עבודה, הרצון לבנות חומה, להקים את משטרת הגירה על קו הגבול עם מקסיקו. אפרו־פסימיזם, כלומר מאבקם של השחורים לא תם והגזענות כלפיהם נמשכת. 'משולש העצבות' זו מעין הפלגה לשום מקום בסגנון הטיטאניק של האנושות. פארודיה של ניסיון לחולל מהפכה מעמדית אבל שום דבר לא משתנה. הסיום הוא אירוני כי מתברר שזה סוג של ריאליטי, עשירים שמשתעשעים ברעיונות מהפכניים שאין בהם שום תועלת. הרוח המהפכנית שהיתה מזוהה עם השמאל היום מזוהה עם הימין. המהפכנים החדשים הם בעצם הטראמפיסטים".
נדמה שהסרט שהכי מזוהה עם עידן טראמפ הוא "קרב רודף קרב".
"זה סרט על מהפכנים עייפים שאיבדו את האמונה. המחתרת הזאת היא כבר פארודיה על עצמה. המפקד שלהם צריך להגיד סיסמא כדי לקבל עזרה מהחבורה, והוא שכח את הסיסמא. ומהי הסיסמא? 'המהפכה לא תשודר בטלוויזיה', אותה שורה משיר המחאה. ראיתי בכך ביטוי סרקסטי ומצחיק לדעיכת הרוח המהפכנית, עליית הטראמפיזם ורדיפת האחר".
"אסטרטגיה של הלם רטורי"
מצד אחד טראמפ נתפס בעיניך כמנהיג מסוכן, ומצד אחר אתה נהנה מהחומרים האינסופיים שהוא מייצר לחוקרי התרבות: טיפוס ססגוני, אקסהיביציוניסט, לא צפוי.
"זה הפרדוקס הטראמפיסטי. אתה נשבה בקסמו כי אתה לא יכול להתעלם מהקיום שלו. כמו איתן טבעי כזה, הוא נראה מגוחך, עילג ומשעשע – והוא האיש החזק בעולם. ומצד אחר, האדם הזה רודף את האחר, מתנכל לנשים, שונא דמוקרטיה, אוהב סמכותנות, מעריץ דיקטטורים, אדם שמתנהל באמצעות אסטרטגיה של הלם רטורי. הוא מתנסח בצורה עילגת, מצחיקה, סותרת את עצמה, ואתה לא יכול להתעלם ממנו. הדברים שלו הופכים את הדיבור לפעולה. אמירה שלו היא סוג של השבעה".
מה יישאר מכל זה? האם רוחו תישאר גם אחרי שיירד מהבמה הפוליטית?
"הטראמפיזם ישרוד גם אחרי טראמפ משום שהוא מבטא את המרד של הימין האינטלקטואלי נגד האידיאלים של הנאורות. הצורך לחפש סמכות, כוח, עוצמה, זוהר, קהילה, אינטימיות ציבורית, המאוויים האלה לא הולכים לחלוף. איזו דמות אב הליברליזם מציע? דמות האב שטראמפ מציע היא דמות סמכותנית גופנית ממשית. הקיום של טראמפ הוא נורא פיזי, הנוכחות גדולת המימדים, הכרבולת, המניירות, השיער הבלונדיני־כתום, העניבות, הריקוד. הכל מוחשי, פלסטי. לעומת זאת דמות האב שמציע הליברליזם היא מופשטת – החוק, ההיגיון, הרצון להסדיר את היחסים בין בני האדם שלא יהרגו זה את זה. אין לה נוכחות גדולה מהחיים ולכן יש לה פחות סיכויים מול דמות האב של הטראמפיזם".
אז מה הפתרון?
"מה שחסר לליברליזם זה דימיון, רגש. יש להם אתוס, פילוסופיה מצוינת, אבל חסר להם מיתוס. הרי התרבות הלכה מהמיתוס אל האתוס. זו התזה של אדורנו והורקהיימר בדיאלקטיקה של הנאורות. זה מה שמייצג אודיסאוס. אבל עכשיו האנושות הולכת בדיוק בכיוון ההפוך - מן האתוס, הפילוסופיה, השכל, אל המיתוס והרגש. תראי את המנהיגים השכלתניים של השמאל הישראלי מול הרגשות שמעוררים מנהיגי הימין. אחד הדברים שעוזרים לאייזנקוט שהוא מזוהה עם אותם רגשות שגם הימין מזוהה איתם. אם השמאל הליברלי לא יגייס חלק מהטריקים הטראמפיסטים אז הלך עליו. כי אנשים זקוקים לרגש, משפחה, לאום, דת, זהות, כל הדברים שהליברליזם דחה בשם העקרונות המופשטים של השוויון, החופש והאחווה".
איך הופכים את הליברליזם לרגשי יותר מבלי לאבד את הערכים?
"הפילוסופיה הליברלית אומרת מה לא לעשות, החופש כהימנעות, חופש מ, לא חופש ל. למה לא להציג את חזון השלום כדבר רגשי, שיציל לכם את החיים? לא תאמינו איזה עולם זה יהיה, כמה נפלא יהיה פה. לא מספיק שזה מתחייב מהמצב. לא צריך להעלים את הליברליזם, אלא לתקן אותו".
