דיור, שאנל ובלנסיאגה מוכיחים שהעתיד של האופנה נמצא בעבר
בשבוע האופנה בפריז בחרו המעצבים החדשים בשלושה בתי אופנה מובילים לחזור לארכיון, לפרק את הקודים של המייסדים ולהרכיב אותם מחדש. התוצאה: קולקציות שמרגישות גם היסטוריות וגם נחשקות
שבוע האופנה בפריז שהסתיים בשבוע שעבר כלל כמה רגעים מרהיבים. בעונה שבה בתי האופנה הגדולים מעדיפים יציבות על פני סיכון, כמה מהמעצבים הבולטים בחרו לחזור לארכיוני הבית, אבל לא כמחווה היסטורית. הם ביקשו לתת פירוש עכשווי לקודים שעליהם הושתתו. זו הייתה חזרה מודעת למקורות, כדרך להגדיר מחדש את העתיד. ג'ונתן אנדרסון בדיור, פייר פאולו פיקולי בבלנסיאגה ומתייה בלייז בשאנל הציגו, כל אחד בדרכו, קולקציה עכשווית ונחשקת.
התצוגה של דיור התקיימה בגני הטולרי, במסלול מרהיב שדימה פארק בתוך פארק והזכיר את האסתטיקה של ציורי מונה מגני ביתו בז'יברני. המעצב ג'ונתן אנדרסון חזר לקווי הניו לוק של כריסטיאן דיור משנת 1947, עם מותן מודגשת וחצאיות מלאות, אבל עשה זאת באמצעות חומרים מודרניים, שכבות לא צפויות ופרופורציות עכשוויות.
כמעט כמו היסטוריון, הוא פירק והרכיב מחדש את הקודים של מייסד הבית, והציג תשובה לשאלה איך מחדשים בית אופנה בלי לאבד את הדנ"א המקורי. כך, חלק מהשמלות נתפרו משכבות של עלי כותרת חתוכים, מחווה לשמלת קוטור איקונית מ־1949 של דיור. ז'קט BAR, סימן ההיכר של הניו לוק, הופיע בפרשנויות חדשות, לעתים עם שכבות שיפון וחרוזים בפרופורציות מעודכנות. התוצאה הייתה שילוב מרהיב של תרבות צרפתית, היסטוריה, נשיות ורומנטיקה, עבודת יד מופלאה ונפח.
המעצב מתיו בלייזי הציג קולקציה שנייה לשאנל, ועכשיו כבר אין ספק: אחרי שנים שבהן היה נראה ששאנל תקוע בזמן ומנוכר, בלייזי מפיח בו רוח חדשה ומחזיר לבית האופנה הצרפתי את זוהר העבר. המחקר שהוא עושה על מייסדת הבית, גבריאל שאנל, הניב הפעם צלליות שנות ה־20 של המאה הקודמת, שטופלו בידיו המוכשרות וקיבלו טוויסט עכשווי, אלגנטי ומדויק.
בלייזי משלב בין מסורת הבית וסמליו - טוויד, חליפות וז'קטים - לבין היכולות האישיות שלו, ומציג שינוי בפרופורציות הקלאסיות של הבית: קו מותן נמוך שהאריך את הטורסו, ז'קטים רפויים וגדולים שתפסו את מקומו של הז'קט הקלאסי. חלקם הופיעו בגרסאות סרוגות וזורמות, חלקם ספורטיביים עם רוכסן וכיסים גדולים. הצללית המובנית של החליפות הקלאסיות של שאנל התחלפה בנוכחות מודרנית ורוח אוניברסלית, והיא שוב נחשקת.
בקולקציה השנייה שלו לבלנסיאגה, התעמק פייר פאולו פיקולי בגזרות הפיסוליות ובצלליות הקוקון שהגדירו את עבודתו של כריסטובל בלנסיאגה בשנות ה־50, והדגיש כתפיים מעוגלות ומעילים בעלי נפח ארכיטקטוני. אחרי עשור שבו היה דמנה גווסליה המנהל האמנותי של בלנסיאגה והפך אותו למעבדה פרובוקטיבית של סטריטוור, לא פשוט לשנות כיוון, ויידרש זמן עד שפיקולי ייצב את הספינה. בינתיים הוא תירגם את צלליות הקוקון הנפוחות גם למעילי גברים, וכן את כובעי הפילבוקס לגרסאות נשיות.
גם מעילי שכמייה דרמטיים, שמלות ערב בעלות מבנה פיסולי וצווארונים גדולים הם מחוות לשנות ה־50 של בלנסיאגה, שכונה "אדריכל האופנה". בשפה רכה ובבדים קלילים יותר, פיקולי מבקש לשחזר את השפה הפיסולית של מייסד הבית, להחזיר למותג את האלגנטיות הקוטורית שלו ולפנות לקהל עכשווי.
