מה נסגר עם וודי אלן?
רגע לפי גיל 90 אלן מפרסם רומן ראשון, "מה נסגר עם באום?", על עיתונאי יהודי־אמריקאי כושל והיפוכונדר, עם בן חורג שנוא ו"סינית אחת" שנכנסת לחייו. זה נשמע כהרמה להנחתה, אבל אלן שבע השערוריות לא בא להתנגח אלא ליהנות, והקוראים נהנים איתו
רגע לפני יום הולדתו ה־90 מפרסם וודי אלן את הרומן הראשון שלו. זה קורה אחרי שהגאון היהודי־אמריקאי העניק לעולם אינספור תסריטים, מחזות, מערכונים, סיפורים קצרים, מאמרים, מסות וגם ממואר. ציור העטיפה המבריק של "מה נסגר עם באום?" ("What's with Baum?"), שיצא השבוע גם בעברית בידיעות ספרים, הוא פרפראזה על "הצעקה" של מונק, על רקע הסנטרל פארק בניו יורק. הצועק הוא אשר באום, עיתונאי בן 51, שאיש אינו שומע את צעקתו. אם לדייק, באום הוא עיתונאי כושל למדי שחולם לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול, אבל ספריו מואשמים בטרחנות וזוכים להתעלמות, וגם המחזות שהוא מנפיק אינם מוצאים קהל אוהד. הוא התאהב באחותה התאומה הזהה של אשתו הראשונה ושבר לשתיהן את הלב; אשתו השנייה עזבה אותו לטובת מתופף שהתעשר ועבר לניו זילנד לגדל כבשים; ואילו אשתו השלישית והנוכחית מתעלמת ממנו בהפגנתיות ולדעתו גם שוכבת עם אחיו המוצלח, ונמשכת לבנה הבלתי נסבל, שהוא גם בנו החורג. הבן מוציא רומן שהופך ללהיט ענק, ובכך מגשים את הסיוט האולטימטיבי של באום אכול הקנאה. הוא מתחיל לדבר לעצמו יותר ויותר, ולהתווכח עם עצמו לא מעט, והשינוי היחיד ששנים של טיפול פסיכולוגי מביאות בחייו הוא החלפה סדרתית של המטפלים. מצבו העגום מכל הבחינות נעשה עוד יותר גרוע כשעיתונאית יפנית־אמריקאית ששמה סינדי טנאקה נכנסת לתמונה. באום קורא לה, ספק בפיזור הדעת ספק בזלזול, "הסינית הזאת, נו, סינדי מינדי וו", אולי כהדהוד הפוך־על־הפוך של כל ההערות הגזעניות שאשתו ילידת קוריאה של אלן, סון־יין פרווין, שהספר מוקדש לה, ספגה במהלך השנים; טנאקה מאיימת להאשים את באום בהטרדה מינית במאמר שהיא מתכוונת לפרסם עליו, והסוכן של באום, שממילא מעוניין לפטר אותו, צופה אסון בקנה מידה תנ"כי.
אם לרגע מתעוררת התקווה הסנסציונית שאלן — שבוטל חלקית אבל לא סופית על ידי תרבות הביטול, בעקבות האשמותיה של בתו המאומצת דילן פארו כי התעלל בה מינית כשהיתה בת 7, והשערוריות הנוספות שבהן היה מעורב לאחר מכן, כמו השתתפות בפסטיבל הסרטים של מוסקבה — ינצל את פורמט הרומן כדי לבוא חשבון עם תנועת MeToo ודומותיה, זו מתפוגגת במהירות. אלן סגר את רוב החשבונות שלו בממואר שפרסם ב־2020 (ושהתקשה למצוא בית הוצאה לאור; גם הרומן יוצא בבריטניה בהוצאה שולית, ומופץ בארצות הברית על ידי חברת־בת קטנה של תאגיד סיימון אנד שוסטר), ונראה שכאן הוא בא ליהנות ולהשתעשע, ואם כבר להתנגח במישהו, הוא יורד בעיקר על עצמו. באום, באופן לא מפתיע, הוא היפוכונדר ממושקף ונוירוטי, בעל בלורית מלאה אבל "לא קוהרנטית". אלן אינו חורג בהרבה מאזור הנוחות (או האי־נוחות) הקבוע שלו, ומתרחק מהאפר איסט סייד של מנהטן רק עד קונטיקט, שם יש לבאום (או ליתר דיוק, לאשתו) בית קיט. התוצאה משעשעת ביותר, מזכירה את הקומדיות הקולנועיות היותר אהובות של אלן, כמו "חנה ואחיותיה", וכמובן את העובדה שהוא כותב עילאי שאין דומה לו. הביקורות בהתאם היו חיוביות ברובן עד כה. המבקרת של "הניו יורק טיימס" אומנם דיווחה כי הספר סחט ממנה "צחקוקים חלולים", אבל ממני הוא גבה צחוקים רמים.
