"כשהחטופים חזרו חוויתי התמוטטות נפשית – 'אלף' התחיל להיבנות מתוכה"
ברומן החדש "אלף" אלעד זרט ברא גבר ניאנדרטל שחי בעולם שבו מי שנולד עם הגנום הלא נכון נרדף ומפוקח • הוא מגלה עד כמה אלף באמת מבוסס עליו, מספר על החיים בארץ עם בת זוג לא ישראלית ומודה: "אני לא רוצה לעבור למקום שבו תמיד יסתכלו עליי כזר". על "מדריך למלחמה ישראלית", מחזור השירים שהוא מוציא לצד הרומן: "זה התחיל כפואמה ארוכה שמתחילה ברצח האדם והחיה, ומגיעה עד לעינב צנגאוקר"
אלף – ככה קוראים לו – הוא גבר במחצית נתיב חייו. סופר, אינטלקטואל, מרצה לתרבות מסופוטמית באוניברסיטה, סובל מחרדה קיומית, והוא גם – במקרה או שלא – גבר ניאנדרטל. היום משתמשים במילה הזאת ככינוי גנאי, כרמז לאדם לא מפותח, אבל בספרו החדש של אלעד זרט אלף הוא ניאנדרטל על אמת, האלטרנטיבה המוצלחת להומוספיאנס המשתלט על סביבתו ומכחיד כל מה שאינו הוא. "אלף" (ידיעות ספרים) הוא הרומן החדש של זרט, משורר, סופר, מתרגם ועורך מוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות (גילוי נאות: כותבת שורות אלה נמנית עם צוות כותביו).
זה ספר מקורי שמספר באופנים אחרים סיפור על משבר אמצע החיים ועל קיום במדינת מלחמה. וכמו שקרה אצל זרט בעבר, כשהוציא ביחד ספר פרוזה וספר שירה ("המשלוח" ו"העגל"), גם הפעם מתפרסם לצד הרומן החדש גם ספר שירים חדש שלו, "מדריך למלחמה ישראלית" (נוודים) – מחזור שירים אנטי־מלחמתיים ישראליים רבי־עוצמה, שמהדהדים משבר מוסרי ופוליטי ועדיין מבחינים ברגעי יופי וחמלה.
האם אלף זה גם קצת אלעד?
"ב־7 באוקטובר עוד לא חוויתי התמוטטות כי הגוף החזיק את עצמו. באותה שבת מצאתי את עצמי פה עם המשפחה שלי, רגע לפני שאני מקים מוסף ספרות נפרד וחדש בידיעות אחרונות. יום שבת, אני אמור לסגור עיתון ביום שני, אני מסתכל על הטקסטים ולא מצליח לראות מילים. הכל בער. אנחנו רצים למקלט ועולים ממנו, יש דיווחים על מחבלים שהגיעו לתל אביב, אני יורד למקלט עם סכין קצבים. הגעתי למצב שאני לא יכול לתפקד. התחלתי לחפש כרטיס טיסה מפה רק כדי שאוכל להמשיך לעבוד. ב־8 באוקטובר טסנו לאתונה ואז למדריד. היינו שם כמה חודשים וכל הזמן הגוף שלי החזיק את עצמו כדי להחזיק את המשפחה.
"אחרי 7 באוקטובר התת־מודע שלי אמר לי 'צריך דמות חריגה, סימון של שונות בעור'. עניין אותי האדם הפשוט שאמור לתפקד וקורס טוטאלית"
"רק שנתיים אחר כך, כשהחטופים חזרו, קרסתי. התחלתי להרגיש כאבים בחזה, כאילו אני עובר התקף לב, לא הצלחתי לעלות במדרגות. פינו אותי למיון, עשו לי בדיקות, חוויתי התמוטטות נפשית ביי דה בוק. אני בוכה ולא מבין למה, וכל העבר מתחיל להתגלגל אליי. אלף, שהיה שם עוד קודם, התחיל להיבנות. זה גבר מבולבל שמאבד קשר עם המשפחה שלו כי הוא חש שרודפים אותו, ואף אחד לא מצליח להבין מה עובר עליו. אחרי 7 באוקטובר התת־מודע שלי אמר לי 'אתה צריך דמות חריגה, מחוץ לעולם המוכר, סימון של שונות בעור'. ניסיתי לתאר איך גבר במדינת ישראל בשנות ה־40 לחייו עם אשה וילדים, הסביבה חודרת לתא המשפחתי שלו מבלי שהוא יכול לשלוט בזה. הסוגיה של האדם הפשוט שאמור להמשיך לתפקד ומגיע לקריסה טוטאלית, זה מה שעניין אותי".
ניאנדרטל או קהלת בן זמננו?
זרט (42) נולד וגדל בקריית אתא להורים אנשי צבא קבע בחיל הים. הוא למד בבית הספר לקציני ים עכו, סיים לימודי עתודה ושירת כצוללן בשייטת הצוללות. הוא למד באוניברסיטת בן־גוריון תואר ראשון בספרות ופילוסופיה ותואר שני בספרות עברית. לצד עריכת הספרות בידיעות אחרונות, הוא מרצה בבית אריאלה ועורך ספרי שירה. הוא מתגורר בתל אביב, בזוגיות עם מייקי, אמנית שנולדה בקלן שבגרמניה והיגרה בעקבותיו לישראל, ולהם שתי בנות.
"אלף" מתאר מציאות ספקולטיבית שבה מתקיימים שני מיני אדם – ההומוספיאנס שהם הרוב, והניאנדרטלים שהם מיעוט נרדף. מי שנולד עם הגנום הלא נכון צריך להיות תחת מעקב מתמיד. הרומן מתאר זוג "מעורב". אלף נקרא אל משרד הפנים, כדי להסדיר את מעמדו. חלקו השני של הספר מתאר מציאות אחרי חורבן, ובה החקלאי אריק נוימן מתחקה אחרי מה שהיה באמת. לכל אורך הרומן יש חזירי בר שנורים ברחובות ופגריהם מחכים לאיסוף על ידי העירייה, ולהקות כלבים משוטטים רעבים שטורפים עגלים.
אלף של זרט מהדהד את האזרח ק' של קפקא בחוויית התלישות והערעור שלו. הוא מלא הרהורים על סופיות האדם, מעין פוגת מוות. הוא מהרהר: "ככל שאני מתעמק במדע אני מבין עד כמה קיומו של האל ודאי, ככל שאני מתעמק בדת אני משתכנע עד כמה קיומו של האל שרירותי". קהלת בן זמננו.
"בני אדם תמיד יחפשו איך לבסס את מעמדם על חשבון אחרים, הם צריכים לסמן אויב. הספר שלי בא להגיד שהסימון הזה תמיד שקרי, כי זה משרת מישהו"
"הסיפור נולד בקורונה", מספר זרט. "צצו מחקרים כפטריות אחרי הגשם, פתאום המדע הפך מקודש. הבנתי את הכוח של הסיפור גם במחקר. מי שלמד תולדות הפילוסופיה של המדע מבין איך תיאוריות מדעיות הופרכו ושינו פאזה. גם הן נרטיב. אלף נלחם במדענים, מבין שהכל אינטרסים ושהוא הקורבן של האינטרס".
אפשר לקרוא את הרומן בקריאה אלגורית, על הקולוניאליזם של האדם הלבן, או על הכובש הישראלי שמדכא את הפלסטיני.
"בני אדם, לא משנה מה יקרה, תמיד יחפשו איך לבסס את מעמדם על חשבון אחרים. הם צריכים לסמן אויב. תמיד נסמן מישהו כ'אחר' כדי להתחזק. הספר שלי בא להגיד שהסימון תמיד שקרי, כי זה משרת מישהו".
אתה מתאר מציאות של זוגות מעורבים שלאחד יש זכויות ולשני לא. אתה וזוגתך נחשבים זוג מעורב.
"במשרד הפנים ראיתי את התופעות הכי גזעניות בישראל. היינו בתהליך אזרחות של זוג מעורב, כדי שאשתי תקבל אזרחות. אמרתי למייקי 'אני לא רוצה לעבור למקום שבו תמיד יסתכלו עליי כעל זר'. היא אמרה 'גם אני לא'. אבל ההבדל הוא שעליי יסתכלו מלמעלה למטה, ועליה יסתכלו מלמטה למעלה. באירופה לא קל להיות זר. כשראיתי כאן זוגות עם אפריקאי או תאילנדי או פיליפינית – אז את רואה חוויה גזענית ורעה. במפגש עם הרשויות אתה מגלה שאתה אזרח סוג ז'".
מאז 7 באוקטובר 2023 זרט מתרגם בזרם בלתי פוסק שירה גרמנית אנטי־מלחמתית. בהמשך השנה אמור להתפרסם קובץ התרגומים שלו – ברכט, קסטנר, אנצנסברגר, אריך פריד. בימים אלה הוא כותב רומן חדש על ילדותו והתבגרותו בשנות ה־90 והשנים שעשה בפנימייה הצבאית. "אני לא יודע איך חזרתי פתאום לילדות, אולי בגלל שהחבר הכי טוב שלי נפטר מסרטן לפני שנתיים. שנות ה־90 גם היו השבר הגדול אחרי רצח רבין, הימין תפס את השלטון. 'אלף' מתאר את השבר עצמו, את הפסיכוזה שעברתי, בספר הבא אני חוזר לסיבות שהביאו לכל זה".
מהצוללות איך התגלגלת לספרות?
"גדלתי בבית עם הורים אנשי קבע בחיל הים, הצבא מושרש בבית, מגהצים את המדים בסלון. בתור נער רציתי להיות גיבור מלחמה. אני לא חושב שהתחפשתי אי פעם למשהו שהוא לא חייל. אין לך מקום לספקות בפעולה של המדינה, בקדושתו של צה"ל, בחשיבות הפוליטיקאים. להיות חייל זה הטופ. ככה גדלתי ולכן הלכתי לפנימייה. אהבתי את הים אבל הרגשתי בו אבוד. הייתי תמיד ילד רגיש, נחבא אל הכלים. אז הספרות נכנסה קודם דרך ספרי הים. התחלתי לקרוא את כל הספרים של המינגוויי, הרמן מלוויל, ג'ק לונדון. יצאתי לטייל בהרי נפאל ובאנאפורנה, הגיעו אליי משוררי רוח, הנרי דייוויד ת'ורו, דילן תומאס, ויליאם באטלר ייטס. לא מפה. הספרות העברית הגיעה רק אחר כך. הבנתי שעמוס עוז ואתגר קרת מלמדים בבן־גוריון אז הלכתי ללמוד שם. התחלתי לעבוד בידיעות כשלמדתי לתואר ראשון, רציתי לעסוק בספרות. התחלתי לקדם את 'שיר ביום', ראיונות עם סופרים. במקביל ערכתי ב־24 שעות ובדסק החוץ".
מתי התחלת לכתוב?
"בגיל הנעורים, אבל השירים ממש הגיעו מאוחר יותר, אחרי לידת בתי הראשונה. רציתי לבטא את הרגש שעלה בי וזה יצא בשירה, בספר 'שום דבר לא ישתווה'. אחר כך היתה התעוררות אצלי סביב אקולוגיה ובעלי חיים. 'העגל' ו'המשלוח' נולדו כשהתעוררתי לתעשיית הבשר, כשהבנתי את המנגנונים".
את שירי "מדריך למלחמה ישראלית" כתב זרט בעקבות 7 באוקטובר. "אני חושב שהשירה היא הנעלה בסוגות", הוא אומר. "לא רציתי לכתוב שירה בעולם שאחרי 7 באוקטובר, אבל בעקבות השירה הגרמנית שתרגמתי חשבתי שכן צריך לכתוב. זה התחיל כפואמה ארוכה שמתחילה ברצח החיה והאדם, ומגיעה עד בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עינב צנגאוקר. הדמות שלה הבהירה לי איך אדם חווה שבר גדול, ובעקבותיו מבין את השקר הגדול ומתפכח. אם כל אדם בישראל היה עינב צנגאוקר, ישראל היתה המקום הכי טוב לחיות בו".
