הקסם בסרט "חייו של צ'אק": למצוא אופטימיות בלב האסון
הסרט "חייו של צ'אק" מבוסס על סיפור יוצא דופן של סטיבן קינג, ומציע נחמה ואפס ציניות בתוך מציאות אפוקליפטית. הוא אולי לא יזכה באוסקר אבל יש בו לב ענק ונשמה שיהפכו אותו לסרט פולחן
לעתים נדירות מדי נוחת עלינו סרט שנראה כאילו נתלש מעידן אחר, שמגיע אל ההווה כשנשמתו בעבר. ״חייו של צ׳אק״, שעלה בארץ בסוף השבוע, הוא סרט כזה. לפני זמן מה שאל אותי מישהו איך קרה שהסרט האהוב עליו בעולם, ״חומות של תקווה״, לא זכה באוסקר. עניתי שזה סרט נטול ציניות שיצא בתקופה צינית, ולכן היו כאלה שטעו לראות בו משהו מזויף או קיטשי, אבל הקהל הרחב רק מגיב אליו מאז באהדה, והוא אחד הסרטים האהובים בעולם מאז צאתו. אני מאמין ש״חייו של צ׳אק״ עשוי לזכות במעמד דומה – סרט שבזמן אמת עשוי לחלוף מתחת לרדאר אבל בהדרגה יותר ויותר אנשים ייחשפו לעובדה שזה סרט עם המון לב ואפס ציניות, ויגלו את קסמו. המשותף ל״חומות של תקווה״ ול״חייו של צ׳אק״ הוא ששניהם מבוססים על סיפור קצר מאת סטיבן קינג.
מייק פלנגן, שכתב וביים, עשה קריירה יפה בשנים האחרונות בתור המעבד הרשמי של ספרי קינג לטלוויזיה ולקולנוע. בכך הוא ממשיך דרכם של רוב ריינר ופרנק דרבונט, שהיו הבמאים המובילים בעיבוד קינג לקולנוע בשנות ה־80 וה־90. אבל ״חייו של צ׳אק״ אינו טקסט אופייני לקינג. זה לא סיפור אימה או מתח. יש בו אומנם רעיונות על־טבעיים, אבל הוא בעיקרו תיאור חייו של אדם קטן בעיירה קטנה, אך הסרט לא רק מציג את חייו החיצוניים, אלא גם את חייו הפנימיים, כי מבחוץ הוא אדם פשוט וחסר חשיבות אבל מבפנים הוא עולם ומלואו, הוא היקום כולו, הוא מכיל המונים.
״חייו של צ׳אק״ הפתיע רבים כשזכה ב־2024 בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו, פרס שהפך בשנים האחרונות לאחד ממנבאי האוסקר הבולטים. אבל ״צ׳אק״ הגיע לפסטיבל כסרט עצמאי ללא מפיץ. חברת ניאון, שאחראית להצלחות האוסקר של ״פרזיטים״ ו״אנורה״, רכשה אותו להפצה באמריקה והפיצה אותו רק עכשיו, תשעה חודשים אחרי. נדמה שבניגוד לעבר, ״צ׳אק״ לא יזכה באוסקר, אבל הרשו לנו להמר שהוא יהיה מאותם סרטים קטנים שלא זוכים להצלחה קופתית מיידית, אלא יכבוש לבבות לאט לאט ויהפוך בהדרגה עם השנים לסרט פולחן שאנשים מוצאים בו השראה ונחמה.
אין דרך טובה לתקצר את עלילת ״חייו של צ׳אק״ מבלי להרוס אותו, בעיקר כי הסרט הזה מבקש גם את פרשנות צופיו, שיכולים לפענח אותו ביותר מדרך אחת. הסרט שומר אמונים לטקסט המקורי של קינג בכך שהוא בנוי מהסוף להתחלה – הוא מתחיל עם הכותרת ״מערכה שלישית״ ומסתיים עם המערכה הראשונה. בין לבין הוא מספר על שתי דמויות מרכזיות, שתיהן חוות סביבן אסונות ומוות, אבל איכשהו, גם כשהמצב עגום ומדאיג, שתיהן מוצאות דרך להיאחז בחיובי ובאופטימי ולמצוא משמעות בתוך חוסר המשמעות. האחת היא מרטי (צ׳ואיטל אג׳יופור), מורה בעיירה קטנה שמנסה לשמור על שגרה בשעה שסביבו עוד ועוד אסונות קורים במה שמתחיל להיראות כמו ההקדמה לאפוקליפסה – האינטרנט נעלם, גשרים קורסים, בולענים נפרצים בכבישים ורעידות אדמה גורמות לקליפורניה לשקוע לתוך האוקיינוס. הדמות השנייה היא צ׳אק קראנץ (טום הידלסטון), ילד שהתייתם מהוריו וגדל אצל סבו וסבתו היהודים. הסבתא מלמדת אותו לרקוד, הסבא מלמד אותו את המסתורין של היקום ומציג בפניו את לוח השנה הקוסמי של האסטרונום קרל סייגן, זה שמציב את כל ההיסטוריה האנושית על פני שנה אחת שבה אנחנו נמצאים כיום בשנייה האחרונה של הדקה האחרונה של השעה האחרונה של היום האחרון בשנה. כל מה שקרה בתולדות היקום, קרה בשנה לפני שנולדנו. הסרט נע בין שני טקסטים שמכוננים את המשמעויות שבו – התיאוריות של סייגן ו״שירת עצמי״ של המשורר האמריקאי וולט ויטמן. ולכן זה סרט שאפשר לראות בו כזה העוסק בעל־טבעי ואפשר לראות בו סרט העוסק ברוחני. אף שבתחילה נדמה שמדובר בסיפורים לא קשורים, הסרט יבקש מכם לפענח את הקשר בין המערכה השלישית והראשונה ואת הקשר בין צ׳אק ובין מרטי.
הציטוט של ויטמן (בתרגום עודד פלד) ״אני עצום, אני מכיל המונים״ הוא המוטו של הסרט והמילים שמניעות אותו. זה גם המשפט שחותם את הסיפור שכתב קינג. כלומר, קינג יוצר את צ׳אק באמצעות המילים של ויטמן כבובת בבושקה עלילתית ותודעתית שבה סיפור אחד מכיל את השני. האם זהו רק הסיפור של צ׳אק, מבעד לעיניו, זיכרונותיו, מחשבותיו ותודעתו? או שאולי זה הסיפור של היקום כולו? כל צופה יוכל לראות כאן סוף אחר למציאות אחרת. אבל קסמו של הסרט שהוא מצליח להיות אופטימי, חיובי ומעורר השראה דווקא במציאות של אסונות וטרגדיות. זה סרט שעושה כבוד לאנשים שהותירו בנו חותם והשראה – מורים, הורים, מכרים, אהובים ולפעמים גם זרים גמורים. זה סרט קטן, עצמאי, לא מאוד מהודר ואין בו ניצוצות של קולנוע מרהיב, הוא צנוע, כמעט ביישני, אבל יש בו לב ענק ויותר מזה: נשמה. איך כתב ויטמן? ״האם אני סותר את עצמי? בסדר גמור, אני סותר את עצמי״.
