לוהט בשטעטל: ״מרטי סוּפרים״ הוא סמאש וירטואוזי ומבריק
טימותי שאלאמה מגלם אלוף פינג פונג יהודי, שהוא גם יזם ממולח וחוצפן, בסרטו החדש של ג'וש ספדי. התוצאה היא חגיגה של קולנוע יהודי ניו־יורקי בהשפעת סקורסזי
ב״מרטי סוּפרים״ (״Marty Supreme״), סרטו של ג'וש ספדי שעולה מחר בבתי הקולנוע, טימותי שאלאמה מגלם את מרטי מאוזר, שרוצה להיות שחקן הפינג פונג הגדול בעולם. הוא שחקן פינג פונג מחונן והוא גם יזם, עם כישרון מכירה יוצא דופן, שמצליח להפוך כל אדם שהוא פוגש לשותף פוטנציאלי, או לאויב מר. מרטי תקוע בשכונה יהודית בניו יורק, שטעטל שבו כל בני המשפחה תקועים אחד בחייו של השני, והוא עובד בחנות הנעליים של דוד שלו ותקוע בבית עם אמא לא מתפקדת. אבל מרטי הוא התמונה שתופיע במילון לצד המילה ״חוצפה״. הוא מוכשר, יהיר ושחצן, והוא יגיד ויעשה כל דבר כדי להביא את עצמו לטורניר הפינג פונג הבא. לאורך רוב הסרט מרטי חולם להגיע ליפן, לשחק מול אלוף העולם היפני, אבל כדי לממן את נסיעתו הוא יסתבך בשלל הרפתקאות מסמרות שיער, ומפגשים עם פושעים, פסיכופתים, גנגסטרים, רוצחים ובני משפחה שלכל אחד מהם יש את הפוטנציאל לממן לו את הנסיעה, להביא אותו לאליפות, או להרוג אותו בדרכו להגשמת חלומו. ומרטי הוא קצת מכל אלה - יהודי ממולח אבל גם קצת גנגסטר, נוכל ופסיכופת.
ספדי מתחיל את הסרט עם סצנה שתיתן את הטון לסרט כולו. מרטי בחנות נעליים במנהטן, ובפסקול מתנגן שיר של Tears For Fears משנת 1985, כשעל המסך מופיעה הכותרת ״ניו יורק, 1952״. זה המשחק הסגנוני שספדי משחק כדי לתעתע ולשעשע: הסרט מתרחש בשנות החמישים, הסגנון הקולנועי הוא של שנות השבעים והפסקול הוא משנות השמונים, כולל ניו אורדר ופיטר גבריאל, וספציפית בסביבות השנה שבה ספדי נולד, 1984. זה סרט תקופתי, אבל שמכיל בתוכו את כל התקופות, כל מה שקרה בעולם לפני שספדי נולד. זה סרט שיש בו הרבה עבר ובלי הווה.
קצת כמו ״הברוטליסט״ מלפני שנה, ״מרטי סופרים״ עוסק בקיום היהודי אחרי השואה. אלוף הפינג פונג הקודם שאותו מרטי מנצח הוא ניצול שואה, שורד אושוויץ עם קעקוע על היד (גזה רריג). ובמרוץ לצמרת של מרטי מאוזר הוא יפגוש שלל טיפוסים יהודיים שכל אחד מוצא דרך אחרת להתקיים, לברוח מהעבר, למחוק אותו וליצור עתיד שמדחיק את אושוויץ וממציא מחדש קיום יהודי שיש בו מידה מסוימת של העמדת פנים. בנדודיו בין ניו יורק, לונדון וטוקיו, מרטי רוצה להיות הכובש ולא הנכבש, המנצח ולא הקורבן. אדם שיתמקד בספורט, ולאו דווקא בשכל. אבל האיבר הכי מהיר אצל מרטי תמיד יהיה הפה שלו, שמדבר יותר מהר מהמוח.
וספדי הופך את סרטו לשיכון יהודי. כמו שאלאמה, רוב הדמויות היהודיות מגולמות על ידי יהודים: גווינת’ פלטרו מגלמת שחקנית עבר שמנסה לעשות קאמבק ונשואה לתעשיין עשיר; הבמאי אייבל פררה מגלם גנגסטר אלים; את רייצ׳ל, חברת הנעורים של מרטי, מגלמת אודסה עציון, וגם דיוויד מאמט והמעצב אייזק מזרחי מקבלים תפקידים קטנים. בסרט שכולו הברקות ליהוק כדאי לשים לב גם לטיילר דה קריאטור שמגלם את חברו של מרטי ואת הקוסם פן ג׳ילט שמגלם חוואי רצחני מניו ג׳רזי. כמו השירים בפסקול, נדמה שהסרט בוחר שחקנים שלא אמורים להיות שם.
זה לא מקרי שראינו השנה את את ג׳וש ספדי כמרואיין בולט בסדרה התיעודית על מרטין סקורסזי (שגם לה אפשר היה לקרוא ״מרטי סופרים״). הסרט שלו מאוד מושפע מסרטיו של סקורסזי (עם קמצוץ מהיידישקייט של וודי אלן). זה ״רחובות זועמים״ שלו בשכונות ניו יורק, אבל גם עם האנרגיה של ״השור הזועם״ (סרטו של ספדי לרגעים נראה כמו פרודיה על סרט האיגרוף של סקורסזי) והקצב של ״החבר׳ה הטובים״. זה סרט חצוף, מבריק, מצחיק ומבהיל, שיש בו מצד אחד שמחת חיים עצומה, ומנגד חרדה קיומית כמעט משתקת.
שאלאמה כבילבורד מהלך
למזלי, ראיתי את ״מרטי סופרים״ לפני שנחשפתי לקמפיין השיווק האינטנסיבי, הכמעט אובססיבי, שיש לסרט הזה. אנשי השיווק של A24, האולפן הניו־יורקי הבוטיקי שחתום על סרטים כמו ״אור ירח״ ו״הכל בכל מקום בבת אחת״, הצליח למצוא דרך אפקטיבית להפוך אותו לאירוע מבלי להשקיע יותר מדי בשלטי חוצות יקרים. לצורך העניין גויס טימותי שאלאמה, שאולי מבין שזה הסרט שיביא לו את האוסקר ומשקיע בשיווק אישי שלו. בשבועות האחרונים בכל פעם ששאלאמה מופיע בציבור, הוא למעשה הופך ללוח מודעות חי של הסרט. הוא לבוש בסווטשירט עם שם הסרט, הוא מלביש את חבריו המפורסמים עם אותו סווטשירט ממותג, הוא מסתובב עם מחבט פינג פונג כתום וכדורי פינג פונג כתומים, מוקף באנשים עם מסכות בצורת כדור פינג פונג כתום. כל צילום פפראצי של שאלאמה הוא בעצם פוסטר לסרט, כל הופעה שלו בתוכנית אירוח היא פרסומת לסרט, ועוד פרסומת בוטה, נטולת עידון ואלגנטיות. זה קמפיין שנון ואפקטיבי מאוד, ויש משהו בלהט של שאלאמה לקדם את הסרט שקצת מזכיר את הדמות ההיפראקטיבית שהוא מגלם בו, אבל זה גם קמפיין מתיש ומנג׳ס שבו שאלאמה מוכר את הסרט כמו רוכל בשוק. זה יהיה נפלא אם שאלאמה יצליח להפוך את ״מרטי סופרים״ ללהיט. אבל על הדרך הוא גם לדעתי מייצר אנטגוניזם לסרט. התעלמו מהרעש האינטרנטי, רוצו לסרט.
האחים ספדי: מהקולנוע העצמאי להוליווד
כמו האחים כהן, גם האחים ג׳וש ובני ספדי החליטו שהם רוצים להתפרק כצמד ולהתחיל לביים בנפרד. מאז 2008 האחים ספדי - יהודים ניו־יורקיים ואחייניו של האדריכל הישראלי־קנדי משה ספדי - יוצרים סרטים שמושכים יותר ויותר תשומת לב. ״זמנים טובים״, עם רוברט פטינסון, הביא אותם לתחרות בפסטיבל קאן, ו״יהלום לא מלוטש״, שבו ליהקו את אדם סנדלר כסוחר יהלומים יהודי שנמצא בצרות, הביא אותם לנטפליקס ולפריצה מסחרית וציבורית. עם מצלמת כתף ופסקול אלקטרוני, האחים ספדי עשו סרטים ניו־יורקיים על אנשים קטנים שמסתבכים בצרות גדולות.
והם לא עובדים לבד. האחים נמצאים במרכזו של קואופרטיב קולנועי שממנו צמחו יוצרים נוספים. גרטה גרוויג, למשל, היתה קשורה לחבורה הזאת בתחילת דרכה. רונלד ברונסטין הוא התסריטאי השותף והעורך השותף ברוב סרטיהם, ואשתו, מרי ברונסטין, ביימה השנה את ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, שמעניק לכוכבת שלו רוז בירן שפע פרסים. ג׳וש ספדי חתום עליו כמפיק. כשיפורסמו המועמדויות לאוסקר, יש סיכוי שרוז בירן, דוויין ג׳ונסון וטימותי שאלאמה יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריות המשחק, כל אחד על סרט אחר שקשור לאחד האחים ספדי. הם התחילו בשוליים, והם עכשיו עמוק בתוך המיינסטרים של הקולנוע האמריקאי - עדיין זה העצמאי, אבל ביצירות שכבר נטועות בשיח הציבורי והתקשורתי. השנה, אחרי 15 שנות עבודה משותפות, האחים התפצלו. בני ספדי ביים את ״מכונת המחץ״ עם דוויין ג׳ונסון, וג׳וש ספדי את ״מרטי סוּפרים״. שניהם ביימו סרטי ספורט, האחד על היאבקות, השני על פינג פונג, על ספורטאים שבדרכם לצמרת נכנסים לסחרור של הרס עצמי. ושניהם יצרו סרטים עם אובססיה לפילם ולקולנוע בסגנון שנות ה-70. עד כמה שהטעם הקולנועי שלהם דומה, כעת מתברר מי המוכשר יותר. ״מכונת המחץ״ היה סרט מבאס, כולו פוטנציאל עם מעט מימוש, ואילו ״מרטי סופרים״ מתגלה כסרט מבריק, וירטואוזי, סנסציוני, שטס בספרינט של 150 דקות ב־150 קמ״ש ולא עוצר לרגע. זה סרט שצפיתי בו בעיניים דלוקות ועם חיוך מוקסם מהשנייה המבריקה הראשונה שלו ועד לסוף המושלם שלו.
