בוז כפול: הסרט החדש על איימי וויינהאוס מכתים את המורשת שלה
בוז כפול: הסרט החדש על איימי וויינהאוס מכתים את המורשת שלה
"Back to Black", הסרט החדש על הזמרת המיתולוגית, רצוף עיוותים, שקרים והנחות לאב ולחבר שניצלו ודרדרו אותה עד למותה. בלונדון, שבה דמותה של הזמרת הגדולה מציצה עדיין מכל פינה, דוחים אותו בשאט נפש
"במקום מוזיקה, עושים רעש", כך סיכם מעריץ לונדוני של איימי וויינהאוס בפוסט מחאה בפייסבוק את מורת הרוח שהסרט החדש, "Back to Black", גרם לרבים מאוהביה. עמוד השער של "איוונינג סטנדרד", העיתון היומי הנקרא ביותר בלונדון, סיכם את הסרט במילים "המורשת המוכתמת של איימי". כותרת המשנה היתה "מקהלה של התנגדות לסרט החדש על חייה".
ברשותכם אצטרף למקהלה הזאת. בהקרנה של הסרט בבריקסטון, שבה נכחתי, היו צופות וצופים שצעקו בוז לעבר המסך. אני התביישתי לצעוק אבל הבנתי ללבם. הסרט אישש את כל החששות והחשדות שליוו אותו מאז ההודעה על הכוונה לצלם אותו ב־2018. הסכמתי עם הביקורות שטענו כי הסרט הנצלני מתרכז יתר על המידה בהיבטים השערורייתיים בסיפורה של המוזיקאית המחוננת ובתוך כך משחיר את דמותה, בעודו מבצע לפחות ארבעה פשעים חמורים: הוא לא מסביר מה היה מיוחד ונדיר כל כך בכישרונה המוזיקלי ובאישיותה הבימתית; מלבין את הדמויות הכי שנויות במחלוקת בעולמה – אביה מיטש (נהג מונית וזמר לעת מצוא בפני עצמו) והאקס המיתולוגי שלה בלייק פילדר־סיביל; מוחק כמעט לחלוטין את יהדותה (ומתעלם מתליון המגן דוד שהיה מזוהה איתה); ורמתו האמנותית נמוכה ומקוממת. סם טיילור־ג'ונסון, הבמאית של "50 גוונים של אפור", הלכה בסרט הזה על 50 גוונים של צהוב. התמיהה הראשונית על הבחירה בשחקנית כמעט אלמונית (מריסה אבלה) לתפקיד וויינהאוס ועל ההחלטה להפקיד בידיה את קטעי השירה במקום להשתמש בהקלטות המקוריות - הופכת לכעס של ממש. זאת היתה עוד טעות. הסרט כולו היה טעות.
טיילור־ג'ונסון ומיטש וויינהאוס הכחישו את מעורבותו של האחרון ביצירת הסרט, אבל העובדה שהוא מוצג כאב מסור ומופתי ולא כהורה אטום רגשית שמנסה לחלוב עד תום את פרת המזומנים שהיתה הקריירה של בתו - כפי שנראה למשל ב"איימי", הסרט התיעודי על חייה שזכה באוסקר ב־2016, חמש שנים אחרי מותה מהרעלת אלכוהול בגיל 27 - מעוררת תהיות.
האיש הזה שעליו כתבה וויינהאוס את "ריהאב", שם נטען מפורשות כי התנגד לכניסתה למרכז גמילה מסמים (שיר שנעדר כליל, אגב, מפסקול הסרט, אף שהיה שיר הפריצה שלה), והכריח אותה להופיע גם כשהיתה גמורה, נהנה בסרט מסילופי עובדות שמציירים אותו כמי שהגמילה עמדה בראש מעייניו. האבא הזה, רודף בצע סדרתי, מנסה לנצל את דמותה של בתו גם אחרי מותה עם ספר שכתב עליה, מופע הולוגרמות שיזם לזכרה (ושבוטל) וגם מחזמר על חייה שהוא מקדם בברודוויי. מכונת הכסף ממשיכה לעבוד במרץ.
1 צפייה בגלריה
אביה של וויינהאוס מנסה לנצל את דמותה גם אחרי מותה עם ספר, מופע הולוגרמות לזכרה (שבוטל) ומחזמר
(צילום: EPA/TOLGA AKMEN)
גם פילדר־סיביל, כיום אב לשניים, שבין היתר ניסה למכור לעיתונים צילומים אינטימיים של בת זוגו לשעבר, מוצג בסרט כאיש שאהבתו לזמרת היתה טהורה וחפה מאינטרסים. במקום להראות שפילדר־סיביל הוא זה שערך לווינהאוס את ההיכרות עם הירואין וקראק־קוקאין, ווינהאוס מוצגת כמי שיזמה הכל. בעולם האמיתי, פילדר־סיביל הוא למעשה היחיד שלקח אחריות פומבית והצהיר שיישא לעד את "צלב האשמה" על מותה הטראגי של וויינהאוס. הסרט מוחק גם את העובדה שלפני מותה וויינהאוס היתה בזוגיות עם גבר אחר, במאי הסרטים רג' טרוויס.
סיפורה של איימי וויינהאוס הוא גם סיפורה של לונדון, העיר שבה נולדה, יצרה ובילתה, ושבה מתה. בלי קשר ליציאת הסרט, נראה שוויינהאוס נוכחת כל הזמן בכל פינה, ודיוקנאות שלה מוצבים דרך קבע בחלונות של גלריות בשורדיץ' ובבתי קפה כמו "בלאנס" בסוהו. התעשייה שאחרי המוות כוללת לא רק מכירות בלתי פוסקות של שני אלבומיה, אלא אפילו סיורים מודרכים בעקבות תחנות בחייה. כך, למשל, מוזמנים מעריציה לבקר בפאב ה"גוד מיקסר" בקמדן, שבו הכירה את פילדר־סיביל ליד שולחן הסנוקר ("אני חלק מהריהוט בפאב השכונתי שלי", אמרה פעם בריאיון), או ב"The Hawly Arms", בר אופנוענים לשעבר, שסמיכותו לאולפנים של MTV משכה אליו גם שמות כמו קייט מוס ופיט דוהרטי, ושבו וויינהאוס התחבאה מפני צלמי פפראצי ושימשה כברמנית מזדמנת להנאתה ולבקשתה, גם אחרי שהתפרסמה, ושם הכינה בין היתר קוקטייל בלעדי שהורכב מוויסקי, וודקה, אייריש קרים וליקר בננה (במקום מסרבים מאז להכין את המשקה).
הסיורים כוללים גם קפיצה לסוהו, למקומות כמו "Jazz After Dark", שם וויינהאוס הופיעה בתחילת דרכה, ו"טרישה", שם נהגה לנוח לשתות ולעשן אחרי הופעות. המונח "תחילת דרכה" מקבל משמעות אחרת כשמתברר שהיא שרה במועדון הג'אז של רוני סקוט בסוהו עוד כשהיתה בת 13, ולפי האגדה, מיק ג'אגר שהיה בקהל באחד הערבים הרעיש והפריע ואביה השתיק אותו בזעם. כך, בסופו של דבר, ההיסטוריה תשפוט אותה לפי המוזיקה שלה, ולא לפי הרעש והעיוותים שיצרו גורמים חיצוניים.
