סגור
חיפוש

מחקר חדש בודק את היקף האלימות הנסתרת בספורט הישראלי

בחברה אלימה סביר להניח שאלימות מינית והתעללות בקטינים במסגרת ספורטיבית נפוצה הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. שתי חוקרות ישראליות זיהו מגמה מדאיגה - ספורטאים חששו לשתף פעולה ולדווח על מקרי אלימות כלפיהם בעבר

לפני מספר שנים גוף מחקר הכדורגל CIES Football Observatory בחן את מספר הכרטיסים הצהובים והאדומים שהוצאו במהלך משחקים. ליגת העל הישראלית היתה הליגה התשיעית באירופה בשליפות כרטיסים למשחק כאשר מהבדיקה עלתה גם האפשרות כי יש קורולציה בין הוצאת כרטיסים במשחק כדורגל לשיעור האלימות בחברה. לפי CIES ככל שהמדינה יותר מושחתת ואלימה, כך בליגה הבכירה של אותה מדינה הוצאו יותר כרטיסים ובאופן כללי הכדורגל היה אלים יותר. גם מחקרים וחוקרים אחרים הראו שיש קשר בין הטיית משחקים למדד השחיתות העולמי וכי לאורך שנים מדינות שמעורבות במאבקים מזוינים ממושכים מתקשות יותר להתמודד עם האלימות בכדורגל.
זה לא מרגיש שצריך מחקר כדי לקבוע שהכדורגל הוא מייצג את החברה שממנה הוא בא, ואולם, המחקר של CIES לא ממש יכול ללמד על האלימות בחברה כמו המחקר שעורכות בימים אלו פרופ' סימה זך מהמכללה האקדמאית בוינגייט וד"ר שלומית גיא ממכללת קיי בבאר שבע.
לפי גיא "אחד מסוגי האלימות הבולטים פחות ומדוברים פחות בספרות ובתרבות הפופולארית הוא אלימות של מאמנים ואנשים צוות כלפי ספורטאים, ובעיקר ספורטאים צעירים".

1 צפייה בגלריה
לארי נסאר
לארי נסאר
לארי נסאר, רופא נבחרת ההתעמלות האמריקאית שהתעלל מינית במאות נערות
(AFP)
הסיבות לכך שלא מדברים על האלימות הזו הן רבות אבל בעיקר בגלל שהיא נסתרת. זה לא באצטדיון מול כולם כמו כרטיס צהוב או אדום. היא מתקיימת בין המאמן לשחקן במגרש האימונים, בנסיעות, בחדרי הלבשה או בחדרי טיפולים. רואים אותה פחות ולכן היא פחות נחקרת ומדוברת.
גיא וזך מנסות להבין עד כמה היא נפוצה וזה לא קל כי גם כשהשאלון אנונימי, הספורטאים מפחדים. "אני יודעת שהראיון אנונימי, אבל המאמן עדיין יכול לפגוע בי, אז למה לקחת סיכון", כפי שאמר אחד הספורטאים שענה על השאלון של פרופ' זך וד"ר גיא. ספורטאית אחרת סיפרה להם שעד היום, חמש שנים אחרי שפרשה, המאמן הקודם שלה מתקשר לכל מועדון שהיא רוצה לעבוד בו כמדריכה, ומאיים כדי שלא יעסיקו אותה. ספורטאי לשעבר מספר שאפילו אחרי שפרש לפני 10 שנים המאמן שולח לו הודעות מניפולטיביות כמו "נהיית איש חשוב, אז אתה לא עונה לי להודעות?"
יש אינטימיות רבה במערכת יחסים בין מאמן לספורטאי. הרבה פעמים היא חיובית מאוד והקשרים חזקים ונותרים חזקים ובריאים במשך שנים. ואולם כמו בלא מעט קשרים אינטימיים, במיוחד בתחום בו תנודתיות הרגשות היא קיצונית, הפוטנציאל להתעללות נפשית ואלימות פיזית הוא גדול. ספורטאי ששואף להיות מקצועי בגיל צעיר יכול לבלות יותר מ-10 שעות בשבוע עם המאמן או המאמנת. לעיתים המאמן שולט או מבקש סוג של שליטה בחיי הילד: בהרגלי תזונה, הרגלי שינה, בילוי שעות הפנאי, הקשר של הספורטאי עם ההורים שלו, התנהלות כלכלית. "גם לילדים עצמם לא ברור מתי התערבות כזו היא לגיטימית ומיועדת לשיפור ביצועים ספורטיביים ומתי התערבות כזו היא מזיקה ופוגענית" לפי גיא.
גיא, למשל, מדגישה כי "לאנשי צוות אימון יש לגיטימציה חוקית פורמלית ובלתי פורמלית למגע עם הגוף של השחקן והשחקנית. פעילות גופנית וספורט, בשונה מכל פעילות אחרת, עוסקת בגוף, ולכן מאפשרת למאמנים ולמאמנות לדבר על איברי גוף ותנועות גוף הן בעל פה והן בפועל - על ידי מגע. למאמנים ולמאמנות יש לגיטימציה לגעת בכתף, לעסות שריר שנתפס ברגל וכן הלאה".
כמו כן, קשה לקבוע מתי התנהגות של מאמן כלפי שחקן היא אלימות ומתי היא אמצעי לגיטימי להגברת עוררות לקראת משחק. "קריאות רמות, צעקות, לפעמים אפילו מגע ונתפסים ככלים לגיטימיים בתיק העבודה של המאמן" לפי גיא.
יש לציין שההורים לעיתים ממש שמחים לראות את המאמן "מחדיר משמעת" בילד, "קורע אותו" וכו'. הטרמינולוגיה גם בעייתית ומטשטשת את הגבולות.
גם הרצון של ההורה - אולי מתוך שאיפה אישית - לראות את הילד מצליח בספורט, יכול לשחק תפקיד בהסתרת האלימות של המאמן כנגד הילד. כי אם המאמן המכובד (הוא בדרך כלל זוכה ליחס מכבד יותר מהמורה) מתעלל אבל "צריך לעשות מה שהוא אומר" כי רק ככה מגיעים רחוק, אז אי אפשר להתלונן עליו. ואם אותו מאמן יקבע אם ספורטאי או ספורטאית ישלחו לטורניר או למחנה אימונים, אז בכלל צריך לספוג את הכל.
בחברה אלימה סביר להניח שאלימות מינית והתעללות בקטינים במסגרת ספורטיבית נפוצה הרבה יותר ממה שאנחנו היינו רוצים לחשוב. העניין הוא שבגלל אופי הספורט והמבנה שלו, הדברים הללו מוסתרים לאורך זמן רב. באנגליה, למשל, רק בשנים האחרונות התחילו לדבר על התעללות מינית ואונס שבוצעו בכדורגלנים צעירים בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.
כאמור, לפני מספר חודשים התחילו גיא וזך מחקר חדש שבוחן את היקף ומאפייני האלימות תופעת האלימות בישראל. אחד הממצאים הראשונים המדאיגים שמצאו הוא שלמרות שהאיגודים שיתפו פעולה באופן מלא, מי שחששו לשתף פעולה לדווח על מקרי אלימות כלפיהם בעבר הם דווקא הספורטאים והספורטאיות. "נראה שגם שנים רבות אחרי שמאמן או מאמנת מסוימת מפסיקה לעבוד עם ספורטאים צעירים, אלו עדיין חוששים לספר על חוויות שעברו. חלקם בגלל תחושות בושה שהם נושאים על עצמם וחלק בגלל חשש אמיתי להיפגע מהמאמנים, למרות שהם כבר לא מתאמנים אצלם. הקשר בין מאמנים לספורטאים מאופיין בקשר שתיקה חזק, שאפילו המשפחה לא מוכנסת אליו."
זך וגיא ממשיכות את המחקר. אז אם התאמנתם בספורט תחרותי בכל אחד מהענפים המשוחקים בישראל ואתם מעל גיל 18, תוכלו לענות על השאלון המצורף. השאלון אנונימי ולא ניתן יהיה לזהות את תשובותיכם. השתתפותכם חשובה לספורט העתיד של ישראל.