האדריכל ישראל גודוביץ מת בגיל 92: "אדריכלות הייתה שליחות חייו"
גודוביץ, לשעבר מהנדס העיר תל אביב, היה אחד האדריכלים הבולטים בארץ. בין המבנים המפורסמים שתכנן - בית ספר שדה חצבה ואולם הספורט במקוה ישראל. בנו, דקל, ספד לו: "היה לו לב גדול. ענק. האהבה הכי גדולה שלו היתה לתל אביב ולמדבר"
האדריכל ישראל מאיר גוּדוֹביץ, יליד שנת 1934, הלך לעולמו אתמול (22 במאי) בגיל 92. גודוביץ מוכר לציבור הרחב כשכיהן כמהנדס העיר תל אביב בשנים 1998–2000 וכן בשורה של פרויקטים ציבוריים. גודוביץ היה אחד האדריכלים הבולטים בארץ - וללא ספק אחד הדעתנים שבהם. הוא כיהן כארכיטקט הראשי של משרד השיכון (במהלך שנות ה-60 וה-70) וכמהנדס העיר תל אביב-יפו (בסוף שנות ה-90), ונודע בסגנונו הנועז, הפיסולי והעתידני, המזוהה ברובו עם זרם הברוטליזם והשימוש בבטון חשוף.
בין הפרויקטים האייקוניים והמוכרים ביותר שלו אפשר למנות את בית ספר שדה חצבה (1971-1969) - אולי הפרויקט המפורסם, המזוהה והמוערך ביותר של גודוביץ, שזכה גם להדים בינלאומיים. גודוביץ עיצב במדבר קומפלקס מגורים שנראה כמו מבנה עתידני מדע-בדיוני. המבנים מבוססים על יחידות טרומיות של משושים תלת-ממדיים מבטון (הדומים לחלת דבש). זה היה פתרון גיאומטרי גאוני המותאם לאקלים המדברי הקיצוני – המשושים יצרו הצללה עצמית זה על זה ומנעו קרינת שמש ישירה על החלונות, לצד פתחי אוורור חכמים.
בתקופתו כארכיטקט הראשי של משרד השיכון היה גודוביץ אחראי על תכנון מערך המגורים והתשתיות של יישובי חבל שלום וסיני (לפני פינויים). גודוביץ הטמיע באזור זה שיטות בנייה מתועשות, מהירות וטרומיות שפיתח, המבוססות על מבנים מודולריים שאפשר להרכיב בקלות יחסית בתנאי שטח מורכבים.
בתקופת כהונתו הסוערת כמהנדס העיר תל אביב, גודוביץ לא רק תכנן מבנים אלא הוביל מדיניות אדריכלית. הוא דחף לקידום ופיתוח תוכניות לשיקום דרום העיר, קידום פרויקטים בנמל תל אביב, ושינוי פני מוקדים בעיר כמו כיכר דיזנגוף וכיכר אתרים (אף היה אחראי על עיצוב הפנים המחודש דאז של מועדון הקוליסיאום). אם כי רבות מתוכניותיו הגרנדיוזיות נתקלו בהתנגדויות פוליטיות ובירוקרטיות.
בשנת 2015 אף השתתף גודוביץ בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", כשבמקביל הרבה לקדם פתרונות למשבר הדיור לצעירים באמצעות מגורים במכולות. הוא אף הצביע על ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, כאחראי למחירי הדיור הגבוהים. בריאיון משנת 2011 אמר: "יש לעירייה אינספור קרקעות שעומדות ריקות. למה מאות ואלפי הדונמים שהיו שייכים לעירייה, כלומר לתושבים, נמכרים רק לאקירוב, לגינדי ודומיהם?".
בעבר ניסה לקדם הקמת אי מלאכותי מול חופי תל אביב כדי לבנות עליו שדה תעופה בינלאומי במקום שדה דב (שכבר פונה מאז והקרקע משמשת לבניית מבני מגורים).
גודוביץ אף הרבה לבקר את הצבת דוכני מפעל הפיס הכתומים-כחולים במרחב הציבורי. "הרחוב נועד לתועלת הציבור, לא להשחתה שלו. ביתני מפעל הפיס נולדו בחטא. הם עוצבו אי שם בשנות ה-70 המאוחרות או ה-80 המוקדמות, ותוכננו על ידי משרד פרסום. הם גוזלים שטח מהמרחב הציבורי ואין להם לא רישיון לעסוק במסחר ולא היתר בניין (הייתי מהנדס העיר, ככה שאי אפשר להתווכח איתי בנושא הזה). ב-1999 ניסיתי לדרוש ממנכ"ל הפיס דאז להסיר את המפגע הזה מרשות הציבור. הוא גייס את כל העולם ואשתו כדי להסביר שאני מונע מעיירות הפיתוח ליהנות מכספי הציבור המוענקים, ככל הנראה, ביושר ובחלוקה צודקת. על זה השבתי לו שבנוסף על כל היופי האדריכלי והחברתי שהם מספקים, הם גם על תקן משחיתי הציבור בכך שהוא מעודד הימורים", אמר גודוביץ בריאיון בשנת 2020.
בנו, האדריכל דקל גודוביץ, כתב: "אבא שלי נפטר. אדריכל ישראל גודוביץ החזיר נשמתו לבורא בשבועות, יום שישי 22.5.26. אני כותב מילים והן טיפה בים הדמעות. אבא שלי לפני שהיה אבא היה קודם כל אדריכל. זה נכון לא רק כרונולוגית. זה לא היה מקום עבודה או מקצוע, זאת היתה שליחות חייו. האדריכלות שלו היתה עבודת קודש למען החברה כולה, במטרה לבנות עבורה מקום טוב יותר, מיוחד יותר, כזה שחרג מנייר השרטוט מעבר לכל הגבולות.
"למעשה לא היו גבולות. המרחב והזמן התקפלו לתוך חלום שהפך למציאות. הקו העקום על הנייר הפך לקיר בטון. הוא עשה זאת כנגד כל הסיכויים, שיכנע בדברים שנראו הזויים. בנה ותכנן את הבלתי ייאמן. זה היה מדהים וזה היה טוטאלי. אדריכלות טוטאלית כזו שמתחילה בבוקר בבטון ומסתיימת בלילה מאוחר בעיצוב כיסא עץ. אצלו זה לא היה בתיאוריה. למען זה הוא קם בבוקר.
הוא תכנן ובנה הכול בארץ ובעולם: 2 איצטדיוני כדורגל ל 60,000 איש בדרום אפריקה; אולם כדורסל בצמח ע״ש בנדל; מבני ציבור ומסחר בארץ, במוסקווה, בניו יורק; תוכניות לישובים חדשים מקצרין שבגולן ועד בנגב לבדואים; בנייני משרדים; בתי מגורים משותפים ופרטיים; אנדרטאות; מבנים לשימור; עיצוב תערוכות; אמנות; עיצוב פנים; ריהוט.
"היה לו לב גדול. ענק. הוא עזר לכולם ואהב את כולם, גם אם לפעמים כעס וצעק. האהבה הכי גדולה שלו היתה לתל אביב ולמדבר. בתל אביב נולד, למד, עבד וגר. כל חייו זה תל אביב. הוא היגיע לשיא היחסים עם תל אביב כשהתמנה למהנדס העיר שלה ב 1999. הוא טבע את המונח והגדיר את 'העיר ההיסטורית' של תל אביב.
"אהבתו השניה היתה המדבר. הוא היה הממונה על ההתישבות הכפרית במשרד הבינוי והשיכון לאחר מלחמת ששת הימים, ובנה וישב את סיני והנגב. פסגת יצירתו היתה במדבר - בית ספר שדה חצבה העשוי ככוורת דבורים, ואנדרטת אוגדת הפלדה בימית שבסיני. בשנה האחרונה חזרנו ביחד לאנדרטה לקראת שימורה וחידושה הקרובים, והדבר הפיח בו חיים ותקווה.
"היו לו חיים מטורפים. הוא עבד עם ראשי ממשלה (כילד לקח אותי לפגישה עם מנחם בגין בדירתו הצנועה בתל אביב). הוא עבד עם שלמה להט (צ'יץ') למען שכונת התקווה, ועם רון חולדאי על חזון העיר. הוא נפגש עם ראש עירית מוסקווה לפרויקטים, ועבד עם המרגל שבתאי קלמנוביץ, כשבכלל לא ידעו שהוא כזה. הוא רקם יחסים עם שכנינו הערבים, וניסה לכרות ברית ערים תאומות בין תל אביב ועזה כשהיה מהנדס העיר, בימים שעוד אפשר היה להאמין בכך. הוא תמיד חלם והאמין. החלומות שלו נכתבו כבר כשסיים לימודיו לפני 70 שנה בספר שלו architecturology. שם נכתבו כל הדברים שיהיו בהמשך, והספר מסתבר עדיין נלמד באקדמיות. החשיבה הבלתי שגרתית, ההומור, החיים כמאבק, והחלום אל מול החוק. אבא היה תמיד מעל לחוק. חוק הכבידה, חוקי הבניה, נורמות חברתיות. הוא נסק לגבהים, השתחרר ממגבלות טכניות ובירוקרטיות, ועף לשמש הגדולה. עכשיו שהוא בשמיים באמת, הוא יכול סוף סוף קצת לנוח ממאבקים, ולהתאחד עם כל אלה שאהב ועשה בשבילם הכל. אלה שנשארו כאן להמשיך להתמודד בבעיות החיים היומיומיות והטריויאליות סילחו לו, ובואו ללוויה ולשבעה".
הלוויה של גודוביץ תתקיים ביום ראשון (24.5) אחר הצהריים. מקום ושעה מדויקים יפורסמו בראשון בבוקר. יושבים שבעה בבית גודוביץ, דב הוז 20 תל אביב, בימים א-ה בשעות 23:00-17:00 וביום שישי בשעות 11:00-8:00.
