מאיפה יגיע הכסף לקשישים?

השבוע בפרויקט של "כלכליסט" ו-IBI: הזדקנות האוכלוסייה, בעולם בכלל ובחלקו המערבי בפרט, תופסת תאוצה. למגמה זו השלכות משמעותיות: גידולה של האוכלוסייה המבוגרת יוביל, בין השאר, להאטה בקצב הצמיחה הכלכלית של מדינות ולהעלאה ניכרת של ההוצאות הציבוריות הנובעות מתשלומי קצבה והוצאות בריאות. מגמה זו לא פוסחת על ישראל, הנמצאת כיום בתוך גל מהיר של הזדקנות.

ההערכות הן שעד 2030 שיעורם של בני 65 ומעלה בישראל יעמוד על 14% מכלל האוכלוסייה - גידול של כ-40% מ-2010. על כן, שאלת ההסתמכות על "הארנק הציבורי" היא קריטית מתמיד. הבעיה היא שמתוך הפנסיה התקציבית בישראל, שמוערכת בסכום אסטרונומי של כ-600 מיליארד שקל, כ-46% הולך לעובדי מערכת הביטחון,25% לעובדי הוראה, 14% לעובדי המדינה ו-14% הולכים לעובדי משטרה ושב"ס.

במדינות ה-OECD אחוז המסתמכים על הקופה הציבורית לפרנסתם, מהווה פחות מ-60%. הקשישים נוטים יותר להסתמך על עצמם, קרי, ממשיכים לעבוד ומסתמכים על הון עצמי הכולל חיסכון ופנסיה פרטית. במדינות אירופה, לעומת זאת, ההסתמכות גדולה בהרבה. בבלגיה ופינלנד, הפנסיה הציבורית מהווה יותר מ-80% מהכנסות האוכלוסייה המבוגרת. צ'ילה, למשל, היא דוגמא מצוינת למדינה שעברה ב-1981 למערכת פנסיונית המנוהלת על ידי קרנות פנסיה פרטיות, כאשר רק כ-7% מסתמכים על כספי הציבור. מדינות רבות אחרות אומנם לא הרחיקו לכת כמו צ'ילה, אך הולכות בעקבותיה, כדי להקטין את העומס על כספי הציבור.