מלקחי המשבר: תמ"ג לא מודד חוסן כלכלי של מדינה

המבט החדש שאמון פינגלטון מציע על יפן כחברה משגשגת עם צמיחה מדשדשת, קשור באופן הדוק למגמה שהולכת ומתרחבת בעולם שלאחר המשבר הפיננסי - הסתכלות מעבר לנתוני התמ"ג.

אחד ממובילי המגמה הוא הכלכלן זוכה פרס הנובל ג'וזף שטיגליץ, שהמליץ בדו"ח לממשלת צרפת ב־2009 להעדיף

"המשבר לימד אותנו שתמ"ג אינו אינדיקטור טוב למדידת החוסן הכלכלי", הסביר שטיגליץ בכנס של ארגון ה־OECD בסוף 2011. "בארה"ב היו שנים של צמיחה גבוהה יחסית, אך היתה זו צמיחה מבוססת חוב שבדיעבד לא הביאה לשגשוג בתחומים המשפיעים על רוב האוכלוסייה. בדו"ח, שיצא גם כספר בשם "Why GDP doesn't add" up, שטיגליץ, בשיתוף אמרטיה סן וז'אן־פול פיטוסי, מציעים להשתמש באינדיקטורים שמודדים תחומים כמו חינוך, שוויון מגדרי ואיכות הסביבה לצורך הערכת החוסן הכלכלי של המדינה.

הרעיון הזה הוא לא פחות ממהפכה מחשבתית. זה עשורים רבים התמ"ג הוא המדד המוביל למדידת שגשוג כלכלי. צמיחה גבוהה מהצפוי מככבת בכותרות אופטימיות בעיתונים הכלכליים, בעוד שירידה בתמ"ג מכניסה את המשק לדיכאון. למעשה, ההגדרה המקובלת לכלכלה במיתון היא כזו שחוותה שני רבעונים רצופים של צמיחה שלילית. עם זאת, כאמור, התמ"ג מודד את כל הפעילות הכלכלית במשק, וזאת מבלי להתחשב באיכותה - למשל, האם מדובר בצמיחה מבוססת חוב או האם ההכנסה מגיעה תוך פגיעה קשה בסביבה.

בעקבות הדו"ח של שטיגליץ ועמיתיו, לא מעט ממשלות מתחילות לבחון מחדש את ההגדרות. גרמניה ובריטניה מינו בשנה שעברה ועדות שיבחנו מדדים אלטרנטיביים לאיכות החיים, וישאלו את האזרחים מהם המדדים החשובים בעיניהם. יוזמות דומות עומדות לצאת לדרך בארה"ב, בדרום קוריאה, בקנדה ובאוסטרליה. אפילו סין, אולי המדינה המכורה מכולן להצגת נתוני צמיחה גבוהים, ניסתה כבר ב־2004 לאמץ מדד של "תמ"ג ירוק" - חישוב הצמיחה תוך הפחתת הנזק הסביבתי שנגרם ממנה. אולם, המדד הסיני ננטש בגלל לחצים פוליטיים.

אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לעיוות שבנתוני התמ"ג מגיעה מיבשת אפריקה. לפי הכלכלן צ'רלס קני, שפרסם ספר בנושא בשנה שעברה, הסתכלות על הצמיחה המדשדשת באפריקה שמדרום לסהרה בעשורים האחרונים קיבעה את הדימוי שלנו על היבשת כמי שנתונה במעגל ללא מוצא של עוני ונחשלות.

בפועל, כמה מדדים בסיסיים כמו תוחלת החיים ושיעור יודעי קרוא וכתוב, זינקו ביבשת במאות אחוזים מאז שנות השישים. לטענתו של קני, הסוד בפיתוח בר־קיימא הוא לאו דווקא לגרום לאנשים להתעשר, אלא להפוך אינדיקטורים חשובים כמו בריאות וחינוך לזולים יותר וזמינים לכל.