הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
פרי
אם האבוקדו היה בן אדם, היו אומרים עליו, בניסוח רב־משמעי, ש"יש לו אופי". טיפוס כזה. עסיסי אבל גחמני, משמח אבל גם בלתי נסבל. אי אפשר לדעת איך הוא יקום בבוקר. איך יגיע מהסופר, איך יימרח על הלחם. מתי הוא יתמסר, מתי יתנגד, מתי יהיה בדיוק מה שאנחנו צריכים, מתי יעורר דחייה, מה קורה עם כל השחור הזה, ומה השערות האלה שם, בעצם. יש כבר אינספור בדיחות עליו — לא בשל, לא בשל, לא בשל, רקוב — ויש אינספור מומחים, או מומחים מטעם עצמם, שיודעים לזהות בדיוק מתי לקנות ומתי לפתוח, כמו מכשפים של הרגע הנכון, ויש טיפים ועצות, עולם תוכן שלם. אבל לאבוקדו לא אכפת מכל זה. בשל, לא בשל, הוא בשלו.
אלא שמתברר שזה לא רק הפרי. הרעב של הישראלים לאבוקדו, הצורך לצרוך את הפרי, הוא חלק ממה שמוביל אותנו שוב ושוב למצב של לא בשל, לא בשל, לא בשל, רקוב. בזנים מסוימים צריך להקפיד מאוד על מועד הקטיף כדי שהפרי יגיע לשוק ברגע הנכון לאכילה, אבל הביקוש מזרז תהליכים. זן גליל, למשל, רגיש במיוחד, אבל הוא מגיע למדפים בקיץ, כשאין זנים אחרים וצריך להרוות את הצמא הציבורי. המחירים גבוהים, יש מגדלים שלא עומדים בפיתוי — חקלאות היא עולם קשוח של לחצים כלכליים — או סתם מפספסים את המועד המדויק, וקוטפים לפני או אחרי הזמן. ואז הצרכנים נקלעים למשבר אמון עם הפרי האהוב. אם הם מתגברים עליו בקיץ הם יכולים להירגע עם בוא הסתיו והגעת הזנים שאחרי גליל, אטינגר ופוארטה והאס, שהם יציבים יותר, עמידים יותר, שורדים טוב את הלוגיסטיקה של הטיפול בפרי, חיים טוב גם על המדף.
במילים אחרות, הסיפור של הרגע הנכון של האבוקדו הוא לא ממש סיפור על האבוקדו. הוא סיפור על הדחף האנושי להכניע את המחזוריות של הטבע, על הקושי שלנו לדחות סיפוקים ולחכות לעונה המתאימה, על הצורך האנושי להתפרנס. האבוקדו הוא סיפור על בני האדם, והאבוקדו בישראל הוא סיפור על הישראלים. על העיקשות והנחישות וניצול ההזדמנויות והסתגלנות והטעם המשתנה. זה פרי שיש בו המון משלים נוסף על "לא בשל, לא בשל, לא בשל".
פריחה
מגדלי האבוקדו רוצים אותנו מרוצים, "שבכל פעם שאנשים קונים אבוקדו הם יגידו 'וואו, הוא בדיוק במידה הנכונה'", אומר שחר גולדברג, יו"ר שולחן האבוקדו במועצת הצמחים. "אנחנו עובדים קשה מאוד על כל נושא ה־ready to eat ועל תהליכי ההבחלה, כדי שאנשים יקנו אבוקדו בלי אכזבות ובלי הבדיחות הישנות על זה. שיידעו שקונים בדיוק מה שרוצים, כמו שקונים שקית קפה ויודעים מראש מה מקבלים".
יש לשולחן האבוקדו במועצת הצמחים הרבה עבודה. "בארץ יש כ־160 אלף דונם אבוקדו. זה גידול המטעים המוביל בישראל, ובכל שנה נוטעים עוד כעשרת אלפים דונם", אומר גולדברג (59), שהוא גם מנהל המטע של הקיבוצים אפק ויסעור, ליד הקריות ועכו. לדבריו, כחצי מהפירות נמכרים בארץ וחצי מיוצאים, בעיקר לאירופה ולרוסיה. וביצוא, האבוקדו הוא הפרי המוביל שלנו. 43% מהפירות שמיוצאים מישראל הם אבוקדו, לפי דו"ח של משרד החקלאות לסיכום 2024. 127 אלף טונות שלו יוצאו בשנה שעברה, שזה 65% מהפירות שאינם הדרים, ופי שלושה לערך מיצוא התמרים (מקום שני בלא־הדרים) ופי תשעה מיצוא המנגו (מקום שלישי).
אין דרך אחרת להגיד זאת — האבוקדו הוא התפוזים של ההווה. ה־פרי הישראלי, סמל, כוח כלכלי, ולהיט בכל מטבח. וממילא מגדלים פחות תפוזים, ומייצאים פחות תפוזים: בין 2023 ל־2024 היצוא שלהם נחתך בשליש, בעוד יצוא שאר הפירות — כלומר אבוקדו ועוד כמה מזדנבים — זינק בשליש. ומכיוון שיצוא הפירות הוא היצוא המוביל בחקלאות, פי שלושה בערך מיצוא זרעים ויצוא ירקות, הרי שהאבוקדו הוא לא רק מלך הפירות. הוא כרגע הקטר הבלתי מעורער של החקלאות הישראלית כולה.
"רוב מטעי ההדרים והנשירים נעלמו, נשארו כמה באזורים שמתאימים להם במיוחד", אומר גולדברג. "אצלנו בעמק זבולון, למשל, יש כמעט רק אבוקדו, וכך גם במישור החוף, בעוטף עזה, סביב הכנרת, בגליל".
למה?
"הוא מתאים לאקלים ולקרקע שלנו. ישראל היא אחת המדינות הצפוניות בעולם שבהן מגדלים אבוקדו. הוא אומנם קצת מפונק, צריך הרבה מים, והוא סוב־טרופי, בטמפרטורות מתחת ל־0 קשה לו, ובכל זאת יש לו כאן תנאים טובים, והוא רווחי יותר מגידולים אחרים — ההוצאות יחסית נמוכות וההכנסות יחסית גבוהות, לא צריך המון פועלים, והוא נוח, יכול להישאר על העץ, אם לא קטפת היום תוכל לקטוף מחר ומחרתיים".
שחר גולדברג: "כשיש מחסור באבוקדו בחו"ל, מעלימים עין מהמקור שלו. יש אזורים מסוימים באירופה שבהם אנחנו לא יכולים למכור, אבל כיוון שהצריכה כל הזמן גדלה, המלחמה לא פגעה בנו"
3 צפייה בגלריה
שחר גולדברג במטע של אפק ויסעור. "אנחנו רוצים שבכל פעם שאנשים קונים אבוקדו הם יגידו 'וואו, הוא בדיוק במידה הנכונה'"
(צילום: אלעד גרשגורן)
אנחנו עומדים בלב המטע, על גבעה — עדיף גבעות, כך יש פחות סיכוי שתצטבר קרה והעץ ייפגע. שקיעה אפרפרה יורדת, עננים כהים, כבדים, מכסים את השמים, גשם מתחיל לרדת, והעצים נראים כמעט צללים, גדושים אשכולות כבדים, כופף הפרי את הבדים.
בענף קוראים לו "זהב ירוק". ישראלי ממוצע אוכל 10 ק"ג אבוקדו בשנה, מקום שני בעולם אחרי מקסיקו (12 ק"ג), וברחבי העולם הצריכה גדלה בכ־5%-7%. וזה רק ילך ויגבר, כי אם יש לכם בראש דימוי של קשישים מורחים קצת אבוקדו על פרוסה של לחם שחור ומוסיפים מלח ולימון, אתם לא בכיוון. סקר של ארגון האבוקדו העולמי WAO (באמת יש כזה, World Avocado Organisation), שכלל 5,000 מתושבי אירופה, מצא בשנה שעברה שכמעט מחצית מהצעירים (עד גיל 35) אוכלים כ־1.2 פירות אבוקדו בשבוע, לעומת 0.8 בכלל האוכלוסייה. סקר הבריאות והתזונה הלאומי של ארצות הברית (NHANES) משנה שעברה העלה שאכלני האבוקדו המושבעים הם לא רק צעירים, אלא גם משכילים, עירוניים ועם מודעות גבוהה לאורח חיים בריא. גם בישראל, לפי דו"ח של מועצת הצמחים ממרץ, חלק הארי של הצרכנים הם צעירים (43% מאוכלי האבוקדו הם בני 34-25, וגם ילדים אוכלים הרבה), ובעלי הכנסה ממוצעת ומעלה אוכלים יותר אבוקדו מאחרים. האבוקדו — עם השומנים הבריאים, הוויטמינים והסיבים התזונתיים שבו — נהיה רכיב מפתח באורח החיים הבריא, חלק מזהות תזונתית מודעת. ולא נראה שזה טרנד נקודתי. העלייה בצריכה היא מגמה יציבה זה שנים, וקרוב לוודאי שמי שמתרגל לתזונה עשירה באבוקדו בגיל 20 ומשהו, ירוץ עם זה עוד שנים. וכשיש יותר אוכלים, יש יותר מגדלים. לא רק בישראל. גם באפריקה, בדרום אמריקה, אפילו בצפונה; בקליפורניה, למשל, רואים פחות ופחות פרדסים ויותר ויותר מטעי אבוקדו.
עם הביקוש, הענף השתכלל. מחקרים, ניסיונות, זנים משופרים, עצים פוריים יותר. אייל שליין (35) עובר איתי בין העצים במטע האורגני של קיבוץ להבות חביבה בעמק חפר. מעלינו הקטיף בעיצומו, בידיהם המהירות להפליא של שלושה עובדים תאילנדים, שניצבים בראש מנוף צהוב בעל שלוש רגליים — כלי עם מראה מדע־בדיוני שהוא פיתוח ישראלי, קוראים לו אפרון, וסביבו מעופפות אנפות, לוכדות חרקים ותולעים שנחשפים כשהפועלים מסיטים את העלים בדרך אל הפרי. "הזן המרכזי כאן הוא האס, זה עיקר הקטיף, אבל לצדו יש כאן גם אטינגר", מצביע שליין על העצים הרלוונטיים בעודנו צועדים בין השורות, כשאלינו צמוד פקו, כלב נמרים קאתאהולי שאימץ כשעבד במטעי אבוקדו בפנמה.
בסך הכל מגדלים בארץ 12 זנים, מה שמאפשר לספק את הביקוש במשך כל השנה. "יש קטיף כבר באמצע או סוף אוגוסט, של הזן הבכיר והמקדים גליל, שהוא פיתוח ישראלי, אחר כך ממשיכים לאטינגר, באזור אוקטובר מגיעים להאס, ויש עוד ועוד זנים שקוטפים עד אפריל ואפילו מאי", מסביר שליין. "המטרה היא למשוך את העונה כמה שיותר, לשלב זנים מקדימים וזנים מאחרים כדי לייצר רצף קטיף ונוכחות של אבוקדו על המדף 365 יום בשנה". ואם הזן גליל פותח את העונה כבר באוגוסט, מי שסוגר אותה הוא זן ריד, שנמכר עד סוף יולי. שנה של פירות בשלל צורות, גדלים ומהירויות הבשלה.
הנה עוד מקום שבו התגברנו על הטבע, לנוחותנו, וויתרנו על הזמן המחזורי הטבעי. אז לאבוקדו כבר אין עונה, אבל למגדלים עדיין יש פיק של רווחים. שליין מספר שחקלאי יכול להרוויח כמה אלפי שקלים לדונם אבוקדו, ושחר גולדברג מסביר: "מאוקטובר עד מרץ זה שיא העונה מבחינתנו. בחודשים האלה כ־70% מהפרי אנחנו משווקים לאירופה ולרוסיה, ובחודשים האלה אנחנו שולטים בשווקים האלה. בזנים הירוקים אנחנו מובילים וכמעט היחידים, ובזנים השחורים אנחנו שחקן מרכזי". הירוקים — אטינגר הוא הבולט שבהם — נשארים ירוקים גם כשהפרי בשל, ופופולריים במיוחד ברוסיה ובמזרח אירופה. השחורים, ובראשם ההאס, מתכהים עם ההבשלה ואהובים מאוד במרכז אירופה ובארצות הברית.
העובדה שאירופה היא השוק העיקרי של האבוקדו הישראלי לא הקלה על היצואנים בשנתיים האחרונות, אבל התברר שבקרב מכורים לאבוקדו, גם תומכי "פְרי פלסטיין" אוכלים פְּרי ציוני. "כשיש עודף קל להטיל חרם, אבל כשיש מחסור מעלימים עין", אומר גולדברג. "יש אזורים מסוימים באירופה, למשל בפריז ובקהילות מוסלמיות, או בבלגיה ובדנמרק, שבהם אנחנו לא יכולים למכור, כי חייבים לציין את ארץ המוצא על האריזה. אבל מכיוון שהצריכה כל הזמן גדלה, בסך הכל לא נפגענו. היה לנו חשש אמיתי שבגלל המלחמה יזרקו אותנו מאירופה, אבל נראה שצלחנו את זה".
אחרי השעות הרבות והשיחות הממושכות שלי עם אנשי הענף, גיליתי שהאבוקדו משמח אותי בעוד דרך, חדשה. לא רק כי הוא טעים, אלא כי כיף, ומעודד, לראות משהו בישראל שמנוהל כמו שצריך, עם השקעה ותוכניות עבודה וחזון ודבקות במשימה.
אייל שליין: "יש קטיף מאוגוסט עד מאי, ושיווק עד יולי. המטרה היא למשוך את העונה כמה שיותר, לשלב זנים מקדימים וזנים מאחרים כדי לייצר רצף קטיף ונוכחות של אבוקדו על המדף 365 יום בשנה"
3 צפייה בגלריה
נמרוד חפץ במטע של נירים. "את המבנים שנפגעו ב־7 באוקטובר הקיבוץ הרס, גרס, והפך לשבילים במטע"
(צילום: הרצל יוסף)
גזע
יש איזו מוצקות באבוקדו. בשלב הסופי שלו הוא נימוח, אבל עד לשם הוא לא משדר רכרוכיות. ובעץ עצמו יש כוח. גם בענף כולו, שמשדר יציבות עמוקה, וגם באנשים שמאחוריו. טוב, זו לא חוכמה — חקלאים הם זן אחר, בטח אם הם חיים על הגבולות.
במטע האבוקדו של נירים, בעוטף, אני פוגש את נמרוד חפץ (74), מזקני הענף באזור. אני מתקשה לדבר תחת הרעש הבלתי פוסק של פגזים ומרגמות — ככה זה גם אחרי שהמלחמה נגמרה — אבל לחפץ זה לא מזיז. "אני מכיר את זה ולא מתרגש". ב־7 באוקטובר פלשו מחבלים לקיבוץ, חמישה מחבריו נרצחו לצד שלושה אנשי כוחות הביטחון, חמישה נוספים נחטפו, רק שלוש חזרו בחיים. חפץ היה בביתו עם אשתו ונכדיו, ראה את המחבלים מסביב, והתפנה ברגע שהיה אפשר. כעבור ימים אחדים הוא חזר כדי לטפל ברפתות ולבדוק את המטעים יחד עם בנו, בר (49), מנהל הענף כיום ואחד הקולות המוכרים מקרב תושבי העוטף עוד לפני הטבח. עצי האבוקדו לא נפגעו (הבננות כן, והקיבוץ ויתר עליהן), אבל רוב זמן המלחמה היה קשה לתחזק את המטע. עכשיו מאוששים אותו. אחד הצעדים המפתיעים בשיקום השטח היה התקנת שבילים משרידי הבתים שנפגעו בקיבוץ באותה שבת שחורה. "החברים החליטו להרוס את המבנים ולבנות שכונה חדשה. אחרי שהרסו, גרסו את ההריסות, ומזה הכינו את השבילים", מסביר חפץ האב. "זה מעבר מההרס וההרג לחיים ולצמיחה ולחקלאות ולתקומה וליישוב הגדל והפורח שלנו".
הדרום הוא העתיד הגיאוגרפי של מטעי האבוקדו בישראל, אחרי התבססות הענף בצפון ובמרכז. גם שם עוד ועוד חקלאים לומדים איך לטפל בעץ החסון אך הרגיש הזה, איך לדאוג שלא יהיה לו קר, איך להפרות אותו, במשחק עדין של זנים ודבורים, איך להרוות אותו — הענף מתבסס כולו על מים מושבים (קולחין) ולא על גשמים — ואיך להפיק ממנו יותר. יש שם הרבה מדע, טכנולוגיה, מדידה, תכנון, מקסום. השאיפה היא תקתוק. לא "להרגיש" את האבוקדו, כמו שאני עושה בשוק, אלא לנתח במדויק הכל.
רואים את זה למשל במתחם של גרנות ליד גן שמואל. רק 10 דקות נסיעה מהקטיף בלהבות חביבה, אני מתגלגל עם הפרי לבית האריזה. גרנות היא התשלובת החקלאית הגדולה בארץ, אגודה שיתופית שמשרתת 43 קיבוצים ומושבים וכ־35 אלף חקלאים. בין מתקני האריזה והקירור במתחם, אני מובל לממלכת האבוקדו. לירון ברזילי (44), סמנכ"לית התפעול ושרשרת האספקה של גרנות, מרשה לי להיכנס רק עם חלוק לבן, כובע והצהרת בריאות, שלא אדביק את הפרי בשום דבר. הוא קצת עדין, כבר הבנו. בפנים, האבוקדו מגיע בארגזים גדולים, נפרק וזורם על מסועים ארוכים. קודם כל לשטיפה, מקלחות מים שמסירות ממנו עלים, אבק ולכלוך אחר. אחר כך לייבוש, בזרמי אוויר חזקים, כדי לוודא שלא יתפתחו פטריות ומחלות בזמן האחסון וההובלה. והלאה, למיון ראשוני — פרי עם פגיעות, סדקים או עיוותים מודח מהתחרות. משם למיון המשני, במערכות אופטיות שסורקות כל אבוקדו מכל זווית, שוקלות אותו, מודדות את הגודל, מזהות את הצבע ולפי הנתונים שולחות אותו ליעד המתאים. פרי שלעין בלתי מיומנת נראה זהה לשכנו מקבל כאן ערך אחר לגמרי. ואז כל אחד מונח בתושבת פלסטיק שחורה, דמוית אצבעות, שאוחזת בו בעדינות אך באופן שימנע תזוזה. וכך זה נראה, מסועים על מסועים, שורות צפופות, קצב אחיד, עד האריזה. את האטינגר אורזים ביד, את ההאס באופן ממוכן. יש אריזות סיטונאיות פשוטות, יש מגשים ממותגים לרשתות פרימיום, הכל מסומן — הזן, המקור, תאריך הקטיף. זו כבר לא תנובה חקלאית, זה מוצר מדף. ואז לחדרי קירור, שבהם הטמפרטורה והלחות מבוקרות, ההבשלה מואטת, הזמן עוצר. הפירות ימתינו ימים ושבועות עד שיעלו על משאית, לחנויות או לאוניות.
כאן האבוקדו כבר רחוק מהעץ, ובית האריזה הוא שלב המעבר שלו מהשקט של המטעים לרעש השווקים הבינלאומיים. והכל מבוקר, מדויק, מנוהל. גם פה מתגברים על הטבע. כך, בשנים האחרונות התחילו לשווק אבוקדו רך מוכן לאכילה. הזמן מנוהל. הפרי נקטף קשה, כמו תמיד, אבל בבית האריזה עובר תהליך הבחלה, ובאמצעות שליטה בטמפרטורה, בלחות ובחשיפה לגז אתילן, מבחילים אותו, כדי שאלינו הוא יגיע בשל.
3 צפייה בגלריה
גלגולו של פרי: הקטיף, הארגזים בשטח, המיון האנושי בבית האריזה, אחד המסועים, והארגזים שמוכנים לשיווק, עם לירון ברזילי, סמנכ"לית התפעול של גרנות. הכל מבוקר, מדויק, מנוהל
(צילומים: אוראל כהן, אלעד גרשגורן)
שורשים
לקח לאבוקדו זמן להבשיל למעמדו הנוכחי. ממרכז אמריקה ודרומה הוא הגיע לאירופה במאה ה־17 ולארצות הברית במאה ה־19, ושם, בשנות העשרים של המאה ה־20, זכה לקפיצה חשובה, בזכות רודולף האס (לא לבלבל עם רודולף הס, סגנו של היטלר). בחצר ביתו בקליפורניה האס פיתח את הזן שנקרא על שמו, ונהפך לדומיננטי בעולם (80% מהשוק) בזכות ההתאמה שלו לכלכלה הגלובלית — קליפה עבה ששורדת הובלה, גודל אחיד, תקופת גידול ממושכת ומרקם קרמי. יותר קל לגדל, יותר קל לארוז, יותר קל למכור, יותר קל להרוויח. הבשורה הלכה והתפשטה: בקליפורניה שטחי האבוקדו גדלו פי ארבעה מתחילת שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים. וזה מה שהאמריקאים אכלו; היבוא ממקסיקו היה אסור. בשנות התשעים נחתם הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, הסחורה ממקסיקו התחילה לזרום וענתה על הביקוש הגובר, המחירים היו טובים, והצריכה הוכפלה בתוך עשור (2004-1994).
המרוויחה הגדולה היתה מדינת מיצ'ואקאן במקסיקו, הראשונה שעמדה בדרישות היבוא האמריקאיות. כיום כמעט כל אבוקדו שנאכל בארצות הברית מחוץ לעונה הקליפורנית מגיע משם. אחד מכל חמישה מקומות עבודה במדינה קשור לאבוקדו, והיא מייצאת כ־1.6 מיליון טונות בשנה, כשליש מהכמות העולמית. הכסף הגדול משך ארגוני פשיעה, ולענף נכנסו אלימות, דמי חסות, סחיטות, השמדת יבולים, אפילו חטיפות. כל מה שיש בקרטל סמים, רק סביב אבוקדו.
גם בצ'ילה הפרי העדין הזה חולל בלגנים גדולים, בגלל הצורך שלו בהרבה מאוד מים (800 קוב לדונם בשנה). בשנות השמונים, תחת שלטונו של הרודן אוגוסטו פינושה, מערכת המים הופרטה, והמשאב הטבעי הזה נהפך לנכס פרטי וסחיר, שבמהרה השליטה בו התרכזה בידי בעלי הון. החקלאים הקטנים נדחקו ושחקנים גדולים וחזקים כבשו את האבוקדו. צ'ילה נהפכה לאחת היצואניות המרכזיות בעולם, אך במחיר סביבתי וחברתי כבד. כשגופים חזקים קונים המון מים כדי להשקות עצים צמאים ולהרוויח מיצוא, לפעמים לתושבים המוחלשים לא נשארים מים. עד כדי כך.
גם בישראל המים היו עניין. "היום אנחנו מתכננים שנה קדימה, מחשבים את הכמויות הנדרשות ומעדכנים את ספק המים", מספר שליין. אבל בעבר היה קשה יותר. "היו כמה גלים של גידול אבוקדו ונסיגה ממנו", נזכר חפץ. "בשנות השמונים והתשעים, במשבר המים החמור, כשרפול (שר החקלאות רפאל איתן) אמר 'תתקלחו בזוגות כדי לחסוך במים', ירדו המטעים".
משה גורן: "אבא שלי רצה לגדל אבוקדו בקיבוץ. הוא היה מביא את הפרי לחדר האוכל ומנסה לשכנע את החברים לטעום, והם לא רצו. בסוף הוא עזב את הקיבוץ, אבל אחרי שהם קיבלו עוד אדמות קראו לו לחזור להקים מטע"
בכללי לקח לאבוקדו זמן להתאקלם בארץ, והוא נזקק לחסידים אדוקים כדי לעשות זאת. אחד מהם היה פרופ' חנן אופנהיימר, אגרונום מבריק ושליח נלהב, כמעט משיחי, של גידולים טרופיים וסוב־טרופיים — הוא האמין, על בסיס ידע מעמיק בנושא, שהם העתיד שלנו. "עד כמה שידוע לנו, עצי האבוקדו הראשונים הובאו לארץ ישראל ב־1908, למנזר לטרון", כתב אופנהיימר על שורשי האבוקדו באחד מספריו. "ב־1924 הובאו עצים נוספים, בידי חברת פיק"א, ועץ אחד מאלה נתן את פריו הראשון ב־1927". אופנהיימר דחף לשתילת אבוקדו בקיבוצים, לצד מנגו, גויאבה, אנונה ואפרסמון, ונכשל שוב ושוב. "הוא האמין בזה בכל מאודו, ואבא שלי היה כמעט היחידי שהלך איתו", מספר משה גורן (76) מרחובות, בנו של יצחק גורן ממשמר השרון. האב התלהב, אבל בקיבוץ לא הבינו מה הוא רוצה מהם. "הוא היה מביא אבוקדו לחדר האוכל ומנסה לשכנע את החברים לטעום, והם פשוט לא רצו. זה היה להם זר". גורן האב כל כך דבק בפרי, עד שעזב את הקיבוץ בתסכול, "כי לא נתנו לו לבוא לידי ביטוי מקצועי ולתת לו לגדל את מה שהאמין בו". רק לאחר מלחמת העצמאות, כשהקיבוץ קיבל אדמות נוספות בעמק חפר, גורן הוזמן לחזור ולנטוע את חלקת האבוקדו המסחרית הראשונה בישראל. אבל גם אם הקיבוץ השתכנע, הציבור לא — לא היה לזה שוק. גורן לא ויתר, ודאג לייצא את הפירות לאנגליה. במקביל בנו נכנס לתחום והשתלב במחלקת המטעים של מכון וולקני, שאנשיו חיבקו את האבוקדו בשמחה. לאט לאט גם הציבור למד להכיר את האטינגר שגדל בישראל ואת הפוארטה שיובא מקליפורניה. "ובשנות השישים הגיע ההאס, ושינה את כל הענף", מספר חיים ארדיטי (84), מוותיקי האבוקדו של קיבוץ מעברות. "אנחנו התחלנו לגדל אבוקדו ב־1958. אמרו לנו שזה ילך לאירופה, כי יש שם חיילים אמריקאים ממלחמת העולם השנייה שמכירים את הפרי. אבל תמיד נשאר משהו לשוק הישראלי, ואנשים התחילו לאכול".
בשנות השישים ישראל ייצאה כמה אלפי טונות בשנה, בעשור שלאחר מכן הענף התחיל לנסוק. אבל תמיד היו גלים, משברים, נסיגות, לפעמים ממש עקרו מטעים, כפי שתיאר חפץ. כשהחקלאות החלה להתבסס על מי קולחין מטוהרים, הענף התייצב. החלוצים אומנם היו בעמק חפר, אבל כיום הגליל המערבי שולט, ועוטף עזה ועמק הירדן נהפכו לשחקנים מרכזיים. מספר הזנים גדל, עוד ועוד חקלאים גילו שהאבוקדו מתאים לקרקע שלהם יותר משזיפים או ענבים, למשל, המחקר והפיתוח העמיקו, וחוות ניסיונות במשמר השרון, בכפר חיים, בעכו, בצריפין, ברחובות ובמכון וולקני דחפו את הענף קדימה. החזון של אופנהיימר, העקשנות של גורן, הדבקות של שאר חלוצי הענף, טכנולוגיות ההשקיה והגידול והטעם הישראלי המתפתח הצליחו לבנות את מעצמת האבוקדו שאנחנו היום.
ענפים
אם נדמה לכם שלישראלים יש תיאבון מוגבר לאבוקדו, מתברר שלמגדלים יש תיאבון גדול עוד יותר. "היעד שלנו הוא להגיע לצריכה של 15 קילו אבוקדו לנפש בשנה בישראל", אומר גולדברג. "ובמקביל, כמובן, לייצא כמה שיותר. אנחנו שואפים לפתוח שווקים חדשים, ובראשם ארצות הברית וגם הודו ומדינות נוספות במזרח. יפן כבר נפתחה בפועל, והשאלה שם היא בעיקר כלכלית, אם משתלם לשלוח אבוקדו עד לשם".
שליין מודה שנוסף על ההתרחבות, גם הטכנולוגיה מדליקה אותו. היא כיכבה, למשל, בכנס "האבוקדו הוא המלך" שהתקיים בתחילת החודש במסגרת תערוכת החקלאות הוותיקה אגרומשוב. "זה הענף הכי מתקדם היום בחקלאות, ההייטק של התחום", הוא אומר. "בהשקיה, בניהול ובחשיבה האסטרטגית, התכנון שנים קדימה. להיות באבוקדו זה להיות בחוד החנית של החקלאות כאן. אני בחקלאות מתוך אג'נדה, ואבוקדו הוא הטופ של החקלאות, אז אני באבוקדו".
