הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 הכל התחיל במקומות חניה.
אחד הדברים שהחברים בקבוצת הפייסבוק הנפלאה "ירושלמים וירושלמיות" אוהבים לעשות הוא להתלונן על מצב התחבורה בעיר, ובעיקר על שני דברים: על כך שהעירייה לקחה להם נתיבים והפכה אותם לנתיבי תחבורה ציבורית, או חמור מזה — לנתיבי אופניים; ועל כך שהעירייה לא מספקת להם מספיק מקומות חניה.
השבוע, למשל, היתה זו פ' שהתלוננה. היא צירפה תמונה של שלושה מקומות חניה בכחול־לבן באזור התעסוקה בגבעת שאול, וכתבה: "לא מבינה איך בגבעת שאול ליד מגדל רם היה פה חניות באפור ועכשיו יש כחול לבן בתשלום! איפה אנשים צריכים להחנות כשהם הולכים לעבודה?!!! מה נסגר מה אני רוטשילד שיכולה לשלם כל יום 60 שקל חניה?!!!! שלא נדבר על החנייה במגדל רם ששם זה 90 שקל יומי בגלל החוק של ליזמי הרגתם אותנו" (כל הטעויות במקור).
היו לפוסט הזה עשרות תגובות. חלק מהתושבים התקוממו עם פ' ונכנסו בראש העירייה ("מישהו צריך לממן את כל התענוגות של משה ליאון"), אחרים בכו על המצב הכללי ("מדינה אוכלת יושביה, מי שממשיך לחיות פה טיפש!!!!"), והיו גם כמה שהציעו פתרונות. "אין לך מה לבוא לעבודה עם רכב. יש תחב"צ!!!", למשל. התגובות האלה הוציאו מפ' זעם עצור. היא הגיבה לאנשים שוב ושוב שהיא גרה רחוק, מחוץ לעיר, ואין לה אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית, ושהיא צריכה לצאת מוקדם כדי לאסוף את הילדים מהגנים, ושהיא לא יכולה לשלם כל יום 90 שקל על חניה כי לא יישאר שום דבר מהמשכורת שלה וסליחה באמת שהיא מנסה להתפרנס. הגיבו לה בחזרה, והיא הגיבה בחזרה, ומפלס סימני הקריאה רק עלה!!! ועלה!!!!!!!
ואז הבנתי: ככה הממשלה רוצה אותנו. רבים על חניה, על חניות, על חניונים. עוד ועוד, עד הנצח. העיקר שלא נשים לב איך חבריה חומסים את המדינה לעצמם ומפוררים כל סיכוי לעתיד נורמלי.
העובדות לא משנות דבר, ולמילים אין משמעות יותר. סמוטריץ' יכול לעשות ולהגיד מה שהוא רוצה, וכך גם הגולשים, כל קשר למציאות מקרי בהחלט
2 אפשר להסתכל על הסיפור של חוק החניונים, שממחיש זאת היטב. במשך שבוע וחצי, לפחות, מדינה שלמה דיברה על חניונים. על החוק, על המחירים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שחרר לא סרטון אחד כי אם שניים, שבהם התחייב "לתקן את חוק החניונים הטיפשי של לזימי ונדאג שהמחיר יהיה שפוי!".
אולי תכף שוב תהיה מלחמה עם איראן, הגבול הצפוני שוב מתחמם, יש עדיין חלל חטוף בעזה, קריית שמונה נאבקת לשרוד, בינואר כל החיים שלנו הולכים להתייקר עוד, הקואליציה חידשה את הבליץ לריסוק מערכות השלטון, פקידים בכירים במשרדי הממשלה נוטשים, אין מנכ"לים בשורה של מוסדות ממשלתיים חשובים, מביטוח לאומי דרך רכבת ישראל ועד משרד ראש הממשלה, יועציו הקרובים של ראש הממשלה קיבלו כסף מקטאר בזמן המלחמה, נערי גבעות עבריינים מתעללים בפלסטינים ובחיות של פלסטינים, אבל לא — אנחנו רבים על חניונים! חניונים!! והכל בגלל נעמה לזימי!!!
אז קודם כל, לעובדות: דבר ראשון, זה לא חוק של נעמה לזימי. שישה חברי כנסת שונים, ארבעה מהקואליציה ושניים מהאופוזיציה, הגישו הצעות חוק דומות, ולכן הן אוחדו. לזימי היתה רק אחת המגישים. גם ניסים ואטורי היה אחד מהם, אבל אני לא רואה את הגולשים מקללים את ואטורי (על האחרים כנראה לא שמעתם: אברהם בצלאל, ואליד אלהואשלה, יונתן מישרקי, יוסף טייב).
שנית, הממשלה עצמה תמכה בהצעת החוק, וחברי הקואליציה הצביעו בעדו במליאת הכנסת. חלק מהם אנשי סיעתו של סמוטריץ', אבל אחר כך הוא נזכר לתקוף את לזימי ולהצהיר שיתקן את החוק.
ומעבר לפרטים, בואו נסתכל על המהות. מה לכל הרוחות הבעיה בחוק? החוק קבע שאם חנינו בחניון דקה אחת, נשלם רק עליה, ולא על רבע שעה. איך זה לא הגיוני, לשלם פר שימוש ולא מחיר גלובלי? ומי אמר שזה יוביל לכך שתשלמו יותר? התעריף פר דקה אולי יהיה גבוה יותר, אבל אם תחויבו רק על דקות החניה שלכם ולא על רבע שעה, אולי זה ייצא פחות?
ויתרה מכך — אין כאן התערבות ממשלתית בשוק החופשי, כפי שטוען שר האוצר, משום שמלכתחילה לא היה מדובר בשוק חופשי אלא בשוק מתוכנן. חוק החניונים של משה כחלון מ־2008 קבע שהחיוב יהיה על כל רבע שעה במקום על שעה שלמה, כדי שהחניונים יפסיקו לדפוק אותנו עד העצם כפי שהם עשו עד אז. החוק החדש מפעיל בדיוק, אבל בדיוק, את אותו היגיון בריא שאיתו אנחנו חיים כבר 17 שנה, ורק מדייק אותו. וחוץ מזה, העובדה שהחניונים העלו את המחיר אחרי שהחוק נכנס לתוקף מעידה שהבעיה אינה בחוק, אלא בשוק. אם כל השחקנים מעלים מחירים בבת אחת, זה לא שוק תחרותי, ואי אפשר להגיד שהוא שוק חופשי.
לסמוטריץ' זה לא מפריע. בהתעקשותו למקד את מרב תשומת הלב בחוק הזה במקום במחדליו כשר אוצר ובמחדלי הממשלה כולה, הוא זימן את בעלי החניונים הגדולים כדי שיבטיחו לו להוריד מחירים אחרי שיתקן את החוק. מעניין אם בהודעת ההזמנה הוא כתב "ברוכים הבאים לכינוס קרטל החניונים הראשון, על הפרק: דילים עם שר האוצר", או שהוא הניח שהם יבינו לבד שהם יכולים לתאם מחירים, אצלו במשרד או מחוץ לו.
1 צפייה בגלריה
סמוטריץ' ולזימי . זה לא חוק שלה, והקואליציה תמכה בו, אבל לשר האוצר ולממשלה ותומכיה העובדות לא משנות, והמציאות לא רלוונטית
(צילומים: אלכס קולומויסקי)
3 העובדות לא משנות דבר, ולמילים אין משמעות יותר. במצב כזה, אין עם מי לנהל דיון רציני בשאלה אם החוק טוב או לא. סמוטריץ', מתברר, יכול להגיד ולעשות מה שהוא רוצה, והגולשים יכולים לכתוב מה שהם רוצים, וכל קשר למציאות מקרי בהחלט.
מי שהיטיב להוכיח זאת טוב מכל אחד אחר, לטעמי, הוא הקומיקאי ואיש התקשורת יואב רבינוביץ', יוצר ומגיש הפודקאסט "הקרנף" (גילוי נאות: מדי פעם יוצא לנו לשוחח, וחוץ מזה הוא חבר של אחי). זו תוכנית אקטואליה יומית, והיא מומלצת; עיתונאים רבים, ואני אחד מהם, מאזינים לפודקאסט הזה בקביעות ולומדים ממנו לא מעט. גם על העובדות, וגם על איך עושים עיתונות. "הקרנף" הוא לא פודקאסט לכל אחד — יש מי שמתקשים להתחבר לסגנון של רבינוביץ', שכל הזמן צועק ומדי פעם מקלל ולפעמים שוקע בספירלות מחשבתיות פנימיות שקשה לעקוב אחריהן. אבל מעטים העיתונאים שעושים עבודה חדשותית יסודית כמוהו. פעם אחר פעם, פרק אחר פרק, הוא מקלף שכבות של צביעות, של חוסר דיוקים, של אי־אמירת אמת, של סילוף העובדות, של הצגת פרשנות ריקה ולא מבוססת כעובדה, של ניפוח כותרות על לא כלום. הוא נכנס בכל ערוצי התקשורת, כולל זה שאני עובד בו. הוא נכנס בכל פוליטיקאי אפשרי, מכל צדי המפה. הוא מוכיח אותם על השקרים שלהם, על דברי ההבל, על הסתירות הפנימיות. הוא באמת לא עושה חשבון לאף אחד.
לחוק החניונים רבינוביץ' הקדיש שני פרקים מצוינים, ובהם הוא הסביר, שלב אחר שלב, את כל מה שכתבתי בחלק הקודם. שזה לא חוק לזימי, שהקואליציה תמכה, שבעלי החניונים הציגו בדיונים בכנסת טיעונים מגוחכים. הוא הביא ציטוטים מפרוטוקולים, הקלטות מהדיונים השונים. אמת. עובדות. אי אפשר לערער עליהן.
זה לא שינה כלום. גם העבודה של עיתונאים אחרים שעסקו בנושא לא שינתה דבר. שר האוצר ויתר חברי הקואליציה ממשיכים לקרוא לזה חוק לזימי, ממשיכים להתנער מהעובדה שאישרו אותו, ממשיכים להכחיש את המציאות. זה קורה בחוק החניונים כמו בכל תחום אחר. רק השבוע, למשל, ראינו את זה במלחמה של השר מיקי זוהר בענף הקולנוע ובהחלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל. אין חשיבות לעובדות, אין חשיבות למציאות, הממשלה כבר תמציא איזה סיפור, תנסה למכור לנו מציאות בדויה. כלי תעמולה כגון ערוץ 14 ורדיו גלי ישראל יקנו אותה, יהדהדו את מסריה מבוקר עד ערב. המאזינים והצופים שלהם יעברו שטיפת מוח יסודית, כמעט מסאז', עד שיאמינו בהפך הגמור מהמציאות. יצא לי להאזין לאחרונה לכמה שידורים של כלי התעמולה האלה. אחרי מספיק שעות, גם אני הייתי מאמין שהשמש זורחת במערב. וכך, לאט לאט, יום אחר יום, שערורייה אחר שערורייה, הממשלה אוטוטו מגיעה אל המטרה הנכספת: שאנחנו נריב על חניונים בזמן שהיא מבצעת את זממה בדמוקרטיה הישראלית ובציבור הרחב, ובזמן שכל מפלגה בקואליציה מגשימה את חלומותיה הכמוסים.
4 לא במקרה זה קורה דווקא סביב עניין החניונים. במקומות חניה יש משהו שמוציא מאיתנו אמוציות קדמוניות והרבה מאוד סימני קריאה! על פניו, זה קצת מוזר. חניה היא לא מוצר צריכה בסיסי, ודאי לא חניה בחניון. היא ההפך מזה — רק מי שמחזיק במכונית פרטית זקוק לחניה, ומכונית פרטית כשלעצמה היא מוצר יקר למדי. חלק גדול מאנשי האוכלוסיות המוחלשות בישראל לא יכולים להרשות אותה לעצמם
אבל בישראל, מדינה שבה אין תחבורה ציבורית מספיק טובה, לרוב האנשים העובדים אין ברירה אלא להחזיק במכונית פרטית, או שהם מרגישים שאין להם ברירה. במדינה שבה מעמד הביניים מרגיש, ובצדק, שהוא הפרה החולבת, שהוא המעמד המשלם, המעמד המשרת, בזמן שכל השאר מחוברים לאיזה עטין ונהנים ממנעמי השלטון — במדינה כזו המעמד הזה מוכן לספוג הרבה, עד החניונים. אנחנו נשלח את הילדים שלנו להילחם בצבא גם אם אנחנו שונאים את הממשלה. אנחנו נשלם מסים גם אם אנחנו שונאים את מה שהממשלה עושה עם הכסף שלנו. אבל אם גם תיאלצו אותנו להחזיק מכונית, או אפילו שתיים, וגם תיקחו לנו את מקומות החניה או תפקיעו לנו את המחירים — זה כבר יהיה הרצחת וגם ירשת. אנחנו נהיה מוכנים לשרוף את המדינה על חניה.
זה כמו הסיפור עם קרנות ההשתלמות. ב־2013 עורך מוסף זה, אמיר זיו, כתב טור נגד הניסיון (האינסופי) של משרד האוצר לבטל את הפטור ממס על קרנות ההשתלמות. בזמנו, לא הבנתי את הטיעונים של זיו. אני חושב שזה פטור בלתי מוצדק בעליל, ללא היגיון כלכלי, סתם אובדן כסף למדינה. בחלוף 12 שנה אני עדיין סבור כך, אבל כבר מבין היטב את הטיעונים שהוא הציג אז — שקרן ההשתלמות היא מקלט המס היחידי שיש למעמד הביניים העובד, הדרך היחידה שלו להרגיש כמו העשירים שכל חייהם סובבים סביב תכנוני מס. ההרגשה היא המפתח, כמו במקרה של החניונים. אני לא מסכים עם פ', שהתלוננה על החניות בירושלים וטענה שאין לנו ברירה אלא להשתמש במכונית (אני חושב שאין לנו ברירה אלא להשתמש בתחבורה ציבורית, לא טובה ככל שתהיה, כי האלטרנטיבה גרועה יותר), אבל אני מבין ללבה, מבין את מצוקתה. החניות היום הן כמו קרנות ההשתלמות אז, הטריטוריה האחרונה שנשארה לנו, ונילחם עליה עד הסוף. מקום החניה העלוב ההוא, באפור, באיזה רחוב אחורי נידח, מקום שאפשר לתפוס רק אם מגיעים מוקדם בבוקר לפני כולם — הוא מה שגורם לנו להרגיש לרגע קצת יותר טוב, קצת יותר בשליטה. כאילו ניצחנו את המערכת. כמו ביטוח מנהלים, כמו רכב חברה, כמו דמי הבראה. סמלי סטטוס, ובעצם נקודות שליטה אחרונות שלנו במציאות כאוטית שבה המדינה עובדת נגדנו כדי לערער את השליטה שלנו בכל דבר, כדי לערער את תפיסת המציאות שלנו. הנה תפסתי משהו, הנה יש משהו שלי, הנה חניתי. מה יישאר לי אם תיקחו לי גם את החניה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
